כבר לא לבד בסופרמרקט

"החלקים של אישיותי המפוזרת מתחברים להם לאט לאט ומוצאים מנוחה ושלום עם עצמם בין פסיק למילה למשפט עד לנקודה". בפרוש השנה החדשה, הדר לוי מודה על המתנה הגדולה ביותר שקיבלה בזו החולפת: הכתיבה

13/09/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS

לפני תשעה חודשים, קצת אחרי פרידה מזוגיות ארוכה, הלכתי לעשות קניות ברמי לוי. הסתובבתי בין ההמון, אורות הניאון והנקניקים ומצאתי עצמי בוכה. הגעתי הביתה וכתבתי על המחשב את מה שהיה לי בלב, בבטן, בעצמות. כתבתי. לא על מנת שיקראו, לא על מנת שזה יצחיק מישהו, או ירגש מישהו. כתבתי כדי לחיות, כי אחרת לא הייתי יכולה להמשיך.

למחרת שלחתי את 400 המילים האלה לחברה טובה, כי היה לי צורך שהיא תקרא את זה. היא החליטה שזה צריך להתפרסם."מה פתאום", הזדעזעתי. "אני לא מוכנה". בסוף נכנעתי והסכמתי שהיא תשלח את זה למערכת סלונה. "אבל שזה יהיה בעילום שם", ביקשתי. "אין מצב", אמרה העורכת שלידיה זה הגיע, "השם זה כל מה שיש לך".

שחררתי. הייתי במצב כל כך רפוי, כל כך מעורער, שנתתי לחברה ולעורכת לפעול. הטקסט פורסם כאן, בחממה היפה הזאת, סלונה. ואני, כמו לפני קפיצת באנג'י, עם לב חרד ופחד גדול, ישבתי מול הפוסט שפורסם וראיתי את חיי לנגד עיני.

הכותרת: "לבד בסופרמרקט". רווקה. בת 34. אחרי פרידה.  זה היה חד וברור. ומפחיד. אין דרך חזרה. לא רק מהטור, אלא מהמציאות עצמה.

בעיניים חצי עצומות התבוננתי במטר הלייקים, התגובות, הטלפונים שהתחילו לזרום והציפו אותי מכל עבר. ואני, מול המחשב, מול העולם הוירטואלי הזה, בוכה  דמעות של אושר, אמיתיות.

צילומים: ניצן לוי

הרגשתי חשופה. מאוד. הנה אני. לא מנסה להצחיק. לא מנסה להסתתר תחת פוזה של מאגניבה. הנה אני. פגיעה. ויחד עם זאת בדיסוננס מופלא של החיים האלה הרגשתי עטופה. פתאום כשאני יושבת על הספה שלי עם הלפטופ על הברכיים. הרגשתי הכי ביחד בעולם.

מאותו רגע חיי השתנו. התחלתי לכתוב. לכם, לי, לעולם.

לפעמים קורה קסם בחיים כשהחלקים המופרדים שלך מתחברים. כשאתה כבר לא צריך לנהל את המלחמה הזאת בראש של מי אני? ומה עצמי יגיד עלי? והאם אני ראויה לעצמי? זה קורה אולי פעם בחיים. לי זה קורה כאן. בטור האישי הזה. החלקים של אישיותי המפוזרת מתחברים להם לאט לאט ומוצאים מנוחה ושלום עם עצמם בין פסיק למילה למשפט עד לנקודה.

באותו יום כשהסתובבתי לבד בסופרמרקט לא חשבתי על המטאפורה המתבקשת של לבד בסופרמרקט של החיים, את זה הבנתי בתשעת חודשים האחרונים, כשלאט לאט עמדתי על רגליי והתחלתי לערוך מסע קניות במדפי העולם הזה. להבין מה אני אוהבת, מה אני שונאת, מה טוב בי ובעיקר מה רע בי.

זו היתה תקופה לא קלה ואתם עדים לרובה.

בכל זאת השנה האחרונה נתנה לי את המתנה הכי יפה שיכולתי לבקש. את הכתיבה. תמיד כתבתי. מגיל מאוד צעיר.  בהתחלה שירים, אחר כך מחזות, אחר כך בדיחות ואחר כך סתם רשימות קניות. מה חסר בבית? סוכר, קורנפלקס, אורז. אבל היה לי חסר משהו אחר. אמיתי. הכתיבה כאן, העמוקה והקלילה בו זמנית, היא בדיוק אני. והיא הצילה אותי מלצלול פנימה באמת. שלא כמו בדיחות, האפקט הוא לא מיידי והמוני. שלא כמו שיר, אין מחיאות כפיים בסוף. כתיבה זה משהו שאתה עושה עם עצמך מול המחשב, בחדרי חדרים, לא על הדרך. עם מחשבה ועם המון רגש. ולכתוב את העצב זה באיזשהו מקום מנשק אותו לשלום ומברך את המציאות החדשה שתיכנס פנימה. אני כותבת לא על מנת לכתוב, אני כותבת כי אין לי שום ברירה אחרת. ואיזה כיף שעכשיו גם מישהו קורא את זה.

בשבוע שעבר חגגתי יום הולדת. אני בת 35. זה גיל. זה גיל גדול לכל הדעות. לאמא שלי היו כבר 4 ילדים בגיל הזה. אבל גם לחברות שלי כבר יש לפחות שניים. מה לעשות, תמיד הייתי נגד הזרם. כולם שואלים מה עם הביציות שלי? מה עם חתונה? מה עם לקנות בית? ואני? בסך הכל רוצה לקום בבוקר ולהרגיש טוב.

אחרי השנה האחרונה, שאנשאללה תכלה שנה וקללותיה, אני מתחילה להרגיש , טפו טפו שתחל שנה וברכותיה. נדמה לי, אם אני לא טועה, שאני מתחילה להרים את הראש למעלה. עם בית חדש, כוח מחודש וגם אהבה חדשה. מה הסוד? אני לא יודעת. אני לא דנה ספקטור, לא קארי ברדשאו אני בקושי איליין מסיינפלד. אני רק יודעת שצריך ראש פתוח, ולב פתוח ובעיקר אמונה. כשלמדתי משחק המונולוג הכי מבוקש לבנות היה המונלוג של נינה מתוך השחף של צ'כוב , כולן רצו לעשות אותו. ושם הסתתרה השורה: "ברור לי כבר כי במקצוע שלנו - משחק או כתיבה - היינו הך, מה שקובע באמת, אינם, לא התהילה, לא הזוהר ולא כל הדברים שעליהם נהגתי לחלום, אלא היכולת להתגבר על מיכשולים ולהמשיך. לשאת את הצלב ולהאמין! אני מאמינה ולכן כואב לי פחות"

15 שנים אחרי לימודי המשחק שלי, אני פתאום מבינה באמת את הטקסט הזה. וכואב גם לי פחות.

אני כבר לא לבד בסופמרקט. זאת אומרת לא יותר לבד מאף אחד אחר.

תודה שאתם איתי. תודה שאתם קוראים. תודה שאתם מגיבים.

לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיכם.

שתהיה שנה טובה ומתוקה ומלאה בתיאבון לחיים. לכולנו.

ניפגש בשבוע הבא. אוהבת

>> לכל הטורים של הדר לוי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה