ביוש, קיץ

"בקיץ אני פחות מרגישה את הלבד, הוא פחות מפריע לי. יש כל כך הרבה רעשי רקע מסביב, כולם כה יפים ושמחים", לילי רוז מנסה לעבור את חילופי העונות, עם קצת עזרה מאודי פרידן

03/09/2012
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS
» צילום: Thinkstock

לפני מספר שבועות קראתי בסלונה מכתב מקסים שאודי פרידן כתב לעובדיו, בו הוא מקבל את בוא הסתיו. גם אני נפרדת בעצב מהקיץ. שמתי לב לפתע שהערבים התחילו להיות קרירים יותר, שהחגים אוטוטו בפתח, שהפסקתי לקבל הזמנות לחתונות. אף פעם לא אהבתי את החורף, מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה של קיץ. מינימום בגדים, מקסימום שיזוף. הרבה חום מהשמש וויטמין D. חוץ מקיץ אחד, קיץ ארור, ההוא של 2006. פרצה בו מלחמה ורק רציתי שיסתיים. שיתחלפו העונות, שיגיע הסתיו, שהמבול יבוא וישטוף את הכל. אבל באופן כללי, בקיץ אני פחות מרגישה את הלבד, הוא פחות מפריע לי. יש כל כך הרבה רעשי רקע מסביב, כולם כה יפים ושמחים, עד שנדמה שכל אלה שהשתבללו בבית רק כי היה קר מדי לחפש את עצמם בחוץ, הואילו בטובם להשיל את הפוך, לקלף מגננות ולהסיר מעצורים ומחסומים, ויצאו לקרוע את העיר.

בפארק שמתחת לבית שלי רצים מלא גברים נטולי חולצה, מזיעים, עם קוביות בבטן וגוף מסותת למשעי. בקרוב כל זה עומד להיעלם. שוב יהיה קר, שוב נתעטף בשכבות, שוב נעז פחות לצאת, לבלות, לשתות עם חברים, לצחוק יחד אחרי יום עבודה מחורבן. נחזור לדבר בטלפון במקרה הטוב, לסמס ולצ'טט בפייסבוק במקרה הרע. ואני אתגעגע לכל זה. כולל לחום הדוחה של יולי ואוגוסט, לשמונים אחוזי לחות, לרדיפה אחרי המזגן הקרוב. לכבישים הריקים מפקקים ותנועה. כי אף אחד לא ממהר להביא את הילדים שלו לגן. לצרפתים שמצליחים להשתלט על כל חלקה טובה בעיר, לחסום את המדרכה בתור להמבורגר, או לתפוס בים את כל מיטות השיזוף השוות.

גם אני לפעמים מזכירה לעצמי לעצור. ולנשום. לשים ברקס ולקחת כמה דקות לעצמי. לעשות פאוזה, ליהנות מהדרך ולא רק לסמן מטרות או להיות מתוסכלת מדרך החתחתים שצריך לעבור. כמה שירי אהבה חיברו אנשים, עד שזה נשמע עניין יומיומי של מה בכך. בעיניי זה כה נדיר להתאהב. בחיי, התאהבתי לדעתי פעמיים סך הכל. אז לכבוד ראש השנה החדשה אני מאחלת לעצמי להמשיך לעצור מדי פעם כדי להתבונן ולהצליח שוב לפתוח את הלב שלי. גם אם כרוך בזה סיכון מסוים.

כמו שכתב מר פרידן, גם לי יש חברות שהתחתנו מוקדם, לא כייף להן, לא טוב להן, הן בעיקר מתוסכלות ורחוקות מלהיות מאושרות. המרוץ הזה מזויף. שום מדליה לא מחכה לנו בקו הסיום. מקסימום מטרנה וחיתולים. לא פעם חברה שלי אמרה: "לא ככה דמיינתי שיהיה. אלה לא החיים שאיחלתי לעצמי". וזוגיות ללא קרקע יציבה, סופה ידוע מראש. גם אני לא חשבתי שאמצא את עצמי ללא זוגיות אחרי גיל 30. לא, זה לא מה שהבטיחו לי. אבל זה עדיף בעיניי על האלטרנטיבה.

אז מדוע שנמהר? צודק מר פרידן. יש משפט בספרדית שאומר: 'אפילו הלבד הכי בודד עדיף תמיד על מערכת יחסים שאינה נכונה'. אז נכון, לאודי פרידן אי אלו קילומטרז'ים שטרם הספקתי לעשות, הוא למד דבר או שניים על החיים וקל לשמוע בעצתו ולהמשיך לחיות. פשוט לחיות. לא כי חייבים, אלא מתוך בחירה מושכלת.

עבורי החיפוש עוד לא הסתיים. אני מוקפת גם בנשואים טריים מאושרים ומאוהבים, אופטימיים ויפים, שעוד לא התעייפו. וזה טוב, אני חושבת. יותר ויותר נתקלת באנשים שהצליחו בגיל מאוחר יחסית, לייט בלומרס. הם נכנסו להכל בשלים יותר, עיניהם היו פקוחות יותר והכל קרה בזמן שהיה צריך לקרות. לכל אדם יש את הזמן שלו והשעון שלו, לחץ השוואות ותחרות רק מעכבים אותנו בדרך להגשמת האושר הפרטי שלנו. לכל איש רשום בכוכבים משהו אחר. כשננסה לחבל בגורל, או להקדים את המאוחר, זה עלול להביא אותנו למקום אפילו פחות טוב.

ואני לא רוצה לשבת בפסיביות. רק לבקש מהקיץ שיישאר כאן עוד קצת.

>> לכל הטורים של לילי רוז




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה