אישה עם עבר

מיני סדרה בכיכובה של אישה שנולדה כגבר היא התקדמות לקהילה הטרנסג'נדרית, אבל אילה בלופולסקי תוהה מדוע קלואי סוויני צריכה לגלם רוצחת שכירה ב"לפגוע ולהחטיא", ולא אדם מן הישוב

03/09/2012
אילה בלופולסקי קבלו עדכונים מאילה
  • RSS
» למה לא ליהקו טרנסית אמיתית? סוויני

"לפגוע ולהחטיא", מיני סדרה בת 6 פרקים המשודרת ב HOT VOD, היא לא סדרה קלה. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה שבניסיונה לפגוע בכמה שיותר מוטיבים היא מחטיאה את רובם.
מיה היא אישה טרנסג'דרית המצויה בשלבים שלפני הניתוח העיקרי. יום בריטי ערפילי אחד היא מקבלת מכתב ממי שהייתה בת זוגה בימים בהם חיה כגבר. רגע לפני שהיא נפטרת מסרטן מגלה האקסית כי מערכת היחסים שלה עם מיה לפני 11 שנה הניבה בן. מיה שמה פעמיה לחווה הנידחת בה מתגורת המשפחה על מנת לגלות כי הילד, ועמו שלושה ילדים נוספים של האקסית, הם כעת באחריותה הבלעדית. אה, כן – והיא גם רוצחת שכירה.

אחרי שגילמה את חברתו של הגבר הטרנסג'נדרי ברנדון טינה בסרט "בנים אינם בוכים", נכנסת קלואי סוויני בקלות לנעליים (ולאיבר התותב) של הצד השני של המשוואה בתפקיד מיה. המשחק של סוויני ניואנסי וסוחף באמינותו, אך השאלה המתבקשת, אותה העלתה אפילו סוויני עצמה לאחר שקיבלה את ההצעה, היא: מדוע מסרבים יוצרי הקולנוע והטלוויזיה באופן עקבי ללהק טרנסג'דרים אמיתיים לתפקידים הללו? אמת, שחקן טוב יכול לגלם כל דמות, אבל הקונוטציה הראשונה שעולה במוחו של הצופה המודע למראה אברי מין תותבים היא "בלאקפייס" - אותה תופעה מגונה שרווחה בתיאטרון ובקולנוע עד לאמצע המאה הקודמת, בה תפקידים של דמויות שחורות גולמו על ידי שחקנים לבנים שנמשחו במשחת נעליים.

ה"בלאקפייס", תודה לאל, נעלם מחיינו (לפחות במרבית המקרים, כפי שמוכיח הסקנדל שעוררו בשנה שעברה זוג מחזות שהועלו בברלין), אבל דמויות טרנסג'נדריות עדיין זוכות בימינו ליחס השקול לזה שקיבלו השחורים בהוליווד של שנות השלושים. וכשם שה"בלאקפייס" שימש ככלי ליצירת קריקטורות גזעניות נלעגות, כך הופך כיום ה"ג'נדרבנדר", באורח סמוי יותר, ככלי ליצירת דמויות טרנסיות שהצופה הממוצע מנוע מלהזדהות עמן.דיל  מהסרט "משחק הדמעות" היא דמות מעורערת ותלותית, שבסופו של דבר נותנת לגבר שהיא אוהבת ללכת לכלא במקומה. ברנדון טינה מעורר כעס על חוסר הכנות שהוא מפגין כלפי בת זוגו בנוגע לזהותו. קיטן של "ארוחת בוקר על פלוטו" עוסקת בזנות. וכמובן, מיה מחסלת מטרות בדם קר וללא אבחנה תמורת כסף.

האם המצב הזה עדיף על פני היעדרן המוחלט של דמויות טרנסיות, כפי שהוא המצב בטלוויזיה ובקלונוע הישראלים? על כל חסרונותיהן, הדמויות שהוזכרו לעיל עדיין מציגות לצופה מבט קרוב יותר על החוויה הטרנסג'נדרית ועל הדילמות והאתגרים שלה, ומתחבטות בשאלות הייחודיות להן הנוגעות לזהות ולמיניות. גם אם הדרך לייצוג הולם עדיין ארוכה, ניתן לטעון כי גישוש הססני זה ביחסם של הצופים לדמויות הללו עדיף על הדרתן המוחלטת. הטרנסופוביה המושרשת בחברה הישראלית עומדת למבחן עין הציבור לעיתים נדירות ביותר – וכשזה קורה היא נכשלת כישלון חרוץ. כשהמדינה כולה הכתירה את ניצחונה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון כ"גאווה לאומית", נשמטה משירי ההלל התזכורת לעובדה כי הפניה של דנה אל ז'אן פול גוטייה בבקשה לשמלה הגיעה לאחר שלא נמצא בארץ אף מעצב שהסכים להלביש את הנציגה הלאומית, וכי גם לאחר זכייתה לא זכתה לטלפון הברכה המסורתי מראש הממשלה (כבר אז נתניהו העיב על חיינו).

די להביט בטוקבקים רוויי השנאה שעדיין ממלאים כל ידיעה על הזמרת על מנת להבין כי המלחמה על ליבו של הציבור הישראלי, הניזון ממצ'ואיזם מיליטריסטי מחד ומפנאטיות דתית מאידך, לא רק שנמצאת בחיתוליה – ספק אם נותקה כבר מחבל הטבור.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה