הנחל הזה הוא גם שלי

הסכסוך בין תושבי בית שאן לחברי קיבוץ ניר דוד, בדבר כניסה למעיינות, לא הפתיע את הדר לוי. הילדות שהעבירה בבית שאן רצופה בגזענות והתנשאות מהסוג הזה

03/09/2012
הדר לוי קבלו עדכונים מהדר
  • RSS
» המילה "נקי" מקבלת משמעות מצמררת. לוי

כל ילדותי עברה עלי בבית שאן עיירה צפונית חמה ומרוחקת. ירושלים מוקפת הרים, בית שאן מוקפת קיבוצים. כילדה התבוננתי באותם קיבוצים בהערצה ובקנאה. חלמתי לגור שם. היה להם הכל, משחקים, חברה', סוסים וחינוך מצוין. אבל לפני שחלמתי לגור שם, היה לי חלום אחר: שיפתחו לי את השער ואוכל להיכנס. בכל כניסה לקיבוץ יש שער. שער? לא מדוייק. יותר כמו חומה.

מערכת היחסים בין הקיבוצים לבית שאן תמיד היתה עדינה ומורכבת אך היה לה כיוון ברור. היא היתה חד כיוונית. הקיבוצינקים נכנסו חופשי אל העיר שלנו, ערכו בה קניות, ראו בה סרטים והצגות ואילו אנחנו הודרנו מהם. לא יכולת להיכנס אל הקיבוץ, לטייל בו, ללמוד בבתי הספר שלהם. כשהתבגרת לא יכולת לשכור שם חדר. הפאבים היחידים שהיו באזור היו בקיבוצים ואליהם לא הכניסו בית שאנים, כן, מה שאתם שומעים. הייתי יוצאת עם החברים שלי ל"פאבלול" בבית השיטה, לדיסקו בקיבוץ כנרת, לפאב באפיקים, לפאב בבית אלפא, לדיסקו באשדות יעקב, וכל פעם היינו במתח אם יכניסו אותנו. בערב מלא לא הכניסו. בערב חלש, הכניסו רק בנות מבית שאן, ובערב ממש חלש, אמרו לנו יאללה כנסו. הרבה פעמים עשינו את הנסיעה וחזרנו הביתה בלי להיכנס לפאב. ככה גדלתי.

היום כבר אין יותר "עמק בית שאן". החליפו לו את השם. הוא נקרא בשנים האחרונות "עמק המעיינות", הרבה יותר אסתטי נכון? באמת יש המון מעיינות באזור, יפים, צלולים, ממש גן עדן , ולשם הכניסה היתה תמיד חופשית לכולם. שם הרגשנו ברי מזל. אנחנו, הם, מה זה משנה  - אף אחד לא יכול לגדר את הטבע ולומר "זה שלי". כאן כולנו שווים.

אבל לא עוד.  בשנה האחרונה הובילו הקיבוצים מהלך בו נסגרה הכניסה לכל המעיינות המקיפים את העיר. הדרך היחידה להגיע אליהם היא ברגל מרחק של 20 דקות הליכה או עם קלנועיות אותן משכירים לפי שעה במחיר מופקע מהקיבוצים. משפחה עם ילדים מבית שאן שרוצה לבוא לשחות במעיין ליד הבית שלה, פשוט לא יכולה יותר לעשות את זה. האטרקציה היחידה באזור נסגרה ועכשיו גם הטבע הוא חבר קיבוץ.

הקיבוצים משתמשים בטיעון שכך המעיינות נשמרים באופן יותר נקי. אבל המילה "נקי" מקבלת כאן משמעות מצמררת. נקי? ממה? ממי? מאיזה לכלוך בדיוק?

לפני חודשיים ליוויתי את אחותי בת ה-23, סטודנטית במכללת צמח לחפש לה דירה בקיבוצי האזור. נתקלתי בקיבוצים עייפים עם דשא מצהיב והזנחה גורפת אבל המבט המתנשא בעיניים עדיין קיים.

הנה דיאלוג אמיתי שהתרחש בינה ובין מזכיר הקיבוץ:

"במה אבא עובד?"

"ואמא?"

"מה כל האחים שלך עושים?"

"היה לך חדר לבד בבית?"

"יש לך בגרות? במה?"

"ממוצע 96 " , היא עונה, "זה מספיק טוב לאשדות יעקב?".

הוא צחק, ברור ברור.

"אני מבקש שההורים שלך יבואו לכאן, אני רוצה לראות אותם".

ואני, שרגילה לכל הקפריזות של בעלי הבתים בתל אביב, נדהמתי. הוא לא מתכון להשכיר לה עד שלא יפגוש את הוריה. וזה עוד המקרה הטוב, במקרים אחרים , מעבירים הקיבוצים את השוכרים ועדות קבלה, מבחני התאמה, מכוני השמה והכל על חשבון שוכר. ומי בא לשכור חדר בקיבוץ? אנשים מתל אביב? ירושלים? פרדס חנה? לא. בית שאנים.

כיום הענף הכי מצליח בקיבוצים הוא השכרת דירות. תושבי בית שאן מממנים את הקיבוצים ולמעשה מאשרים להמשיך את מעגל ההתנשאות.

בכל פעם שמישהו במדינה הזאת מוציא את השד העדתי מהבקבוק וכולנו נרעמים אני צוחקת. השד העדתי הוא לא שד, והוא לא בתוך בקבוק. הוא כאן והוא אצלנו כל הזמן לא עוזב. נגד אריתראים, נגד אתיופים נגד מזרחיים, תמיד פה. תמיד פה. כילדה לא היו צריכים ללמד אותי מהי גזענות או מהי אפליה. הרגשתי אותה היטב. בתקציבים שקיבלה העיר בה גדלתי, באפשרויות החינוך והתרבות בה ובעיקר במבטים ובעיניים של האנשים שגרים 2 דקות ממני אבל חיים הרבה יותר טוב.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה