מחריבת היחסים הסדרתית

אל תעזי להתקרב, אל תאמיני לאף מילה, שקעי בחוסר בטחון עצמי וחרדת נטישה, ואכלי יותר מדי: נונה ד. מגישה, איך לאבד בחור בכמה צעדים פשוטים

30/08/2012
נונה ד. קבלו עדכונים מנונה
  • RSS
» יהיה הפי אנד? נונה ד.

בכל פעם שאני פוגשת בחור שמנענע לי את אמות סיפי הרגש, נותנת סערת הנפש הפנימית את אותותיה על חיצוניותי: היא מבריקה את עיני, מסמיקה את לחיי ומזהירה את גון פניי, אבל סימן הריגוש המבורך מביניהם, הוא חוסר התיאבון שפושה בקיבתי הרעבה תמיד.

ברם, לא אחת כמוני תשקוט בעקבות כל הטוב הזה, נהפוך הוא: תחילתו של סיפורי אהבה מתיש אותי, עוד בעת המיוחדת ומלאת הקסם, כשקופידון יושב לו גאה בעוד שידוך פרי מוחו וחיציו, המוח הטורדני שלי מתעקש להציף מולי את כל ארסנל היחסים שהחרבתי – משום שכשהחיים מלטפים אותי אני ממתינה בדריכות מלאת חרדות למכת המחץ שממתינה לי מעבר לרחוב האהבה.

לא נרדמת על זרי דפנה

כל מחווה שהוא עושה עבורי ממיסה לי את הלב ומעמיסה על נפשי עוד פחדים וספקות בו-זמנית; הוא מביט בי במבט אוהב ואני כבר למודת מבטי שנאה מכאלו שאהבו אותי עד כלות; הוא מתפעל מהכנות שהקשר בינינו מייצר ותוכי מגחך על הנאיביות משום היכרות מוקדמת עם לא מעט יחסים שהחלו בהרמוניה של כנות ונסתיימו בצרמוניה של שקרים; הוא מאהב את גופי בעדינות מתכרבלת ואני כבר מתגעגעת לאיזה מאסטר שיאזוק אותי ויותיר כל חלקה בגופי דואבת; הוא עונה מיידית ובקול שמח לכל צלצול טלפון ממני ואני כבר ממתינה לסינון הראשון; הוא נותן לי יד בכל פעם שאנו עוברים את הכביש ואני כבר יודעת שיגיע הרגע שמרוב שאטריף את שלוותו הוא דווקא ייחל לדריסתי על ידי אוטובוס.

והרשימה הולכת ומתארכת, הכל נראה לא טוב ובטח לא מבטיח, ההתקטננות העצמית סופרת כל מה שיש ובעיקר את מה שאין. ומה שאין ומרחף כנאד מבאיש מעל כל רומן שמתחיל לי הוא מצבי הכלכלי -  גם כשמדובר בבחור שמגדיר עצמו מהדור הישן ומשלם על כל יציאה משותפת, תחושת העניות מועצמת פי מיליון.

אחד הדברים הברורים מיידית הם דלות בגדיי: הבחור רואה אותי שוב ושוב עם אותם שניים-שלושה אאוטפיטים – כולם ירושה מחברותיה השמנות של אמי, ובנוסף, כמויות המייק אפ שאני בוזקת על עצמי עולות לי בביקורים תכופים בפרפומריות שמרוקנות את ארנקי. כי מה לא עושים בעבור קצת שפכטל שייקח את הנקבוביות, החצ'קונים ושאר פגמי הזמן, ויעניק בתמורה רגע פצפון של בטחון עצמי?

מודה ועוזבת עוד כשחם

בעקבות כל אלה, אני עסוקה בעיקר בחישוב מתי וכיצד כדאי שאתאייד כדי שנפשי הרעועה לא תספוג שוב נטישה - הרעש הפנימי שלי לא מחבב את המצב בו עיני מצועפות בדוק של אהבה והוא עושה הכל כדי לפקוח אותן.

לאט ובבטחה נמחקים כל אותות הריגוש וימי הדבש מאיימים להפוך לימי מרור: מהר מאוד הופכות מילות ה"ביחד" שלו כמו "אנחנו" או "שלנו" ממרגיעות למלחיצות; קולות השינה שלו לבלתי נסבלים; המבטים המצועפים מתחלפים במבטים נרגנים; מילים מתוקות מתחלפות בטענות; והסימן הכואב מכולם שמכריז על עוד סיפור אהבה שעומד להסתיים הוא החור בבטן שנפער שוב ושולח אותי ללעוס כמויות אסטרונומיות של ממתקים מהסוג הבזוי ביותר.

מכאן ההתדרדרות היא בלתי נשלטת, מעין כרוניקה של סוף ידוע מראש - כי כשאני בולסת ומאביסה את עצמי משתלט התיעוב הפנימי על כל אור ואהבה פנימיים, השנאה העצמית כמובן עושה לי ממש רע לעור הפנים והבעת החמיצות הזועפת בוודאי שאינה מטיבה.

הזעף הגואה מוביל בבטחה את התסריט לרגע בו הבחור מתחיל לחשוש ממני, והפחד (איך לא) מוביל למבט המרוחק שממסך עכשיו את עיניו, המבט המנוכר שלו גורם לי למנות בדממת עצב את כמות המסמרים שכבר נעצתי במו פטישי בארון המתים של האהבה הזאת, וכמשוואה מתמטית יפהפייה מגיע בעקבות כל אלו הרגע שפרפורי הגסיסה של היחסים הללו ממלאים כל נים בפאניקה, וכלום ממה שאלחש באותם רגעים ללבי הנחלש לא יעודד, גם לא ההודאה בכך שאני היא הבימאית והיוצרת הבלעדית של כל הדרמה חסרת ה"הפּי-אנד" הזאת.

>> לכל הטורים של נונה ד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה