למה בכלל אנחנו מטיילים?

סיון אסקיו, מכורה לשדות תעופה ולאריזת מזוודות אם שואלים את אמא שלה, מגייסת לצד שלה בוויכוח את אלן דה בוטון והפילוסוף פיקו אייר, ובעיקר את התמונות מהטיולים שלה

29/08/2012
סיון אסקיו קבלו עדכונים מסיון
  • RSS

לפני כמה שבועות היה לי סמי-ויכוח קטנטן עם אמא שלי, שטענה שאני מכורה לטרמינלים של שדות תעופה ולאקט של לארוז מזוודה ולנסוע. בעוד אני עונה לה בחזרה שטיסות וטיולים זה חלק מהעבודה שלי וגם משהו שכנראה טבוע לי בדי.אנ.איי, הייתי צריכה לחשוב קצת יותר לעומק על מה שהיא אמרה (אחרי הכל, אמהות יהודיות תמיד צודקות, לא?)

* האם אני באמת מכורה לטרמינלים ושדות תעופה?

* האם אני באמת לא יכולה לשבת במקום אחד ויש לי את הצורך לנדוד? (כבר מגיל צעיר הייתי ילדה סקרנית)

* מה יש באקט הזה של לארוז מזוודה ולנסוע או באקט של הטיול עצמו שגורם לי לכזה אושר ולמצב שאני תמיד רוצה עוד? (הרבה פעמים אני מתכננת את הטיול הבא עוד לפני שהטיול הנוכחי מסתיים)

ולא לשכוח שלכל זה מצטרף הרצון שלי לצלם, לתעד ולהתאים את המציאות מולי לפריימים של המצלמה.

אני לא יודעת אם זה היה צירוץ מקרים מוצלח שכזה, אבל כמה ימים אחרי אותו סמי-ויכוח עם אמא שלי, חבר טוב הביא לי את הספר "The Art of Tarvel" של הפילוסוף הידוע אלן דה בוטון, ואני ישר צללתי לתוכו. לא מדובר במדריך טיולים, שממליץ לקוראיו איפה לטייל, מה לראות וכו'. זה ספר עם ניחוח פילוסופי שבודק את השאלות של למה אנחנו מטיילים ומה הערכים שאנחנו מקבלים. או בפשטות, "מה יוצא לנו מזה?".

אלן דה בוטון מזכיר לקוראים שטיול היא חוויה מלמדת ואם אנחנו שומרים על ראש פתוח, אז חוויית הטיול שלנו רק תועצם.

לקראת החגים ולקראת עונת הטיולים הקרובה, הנה כמה ציטוטים מהספר המומלץ.

"מסעות הן מיילדות המחשבה. מעט מאד המקומות המעוררים שיח פנימי כמו מטוס במעופו, אנייה או רכבת. יש מעין קורלציה מוזרה בין מה שלפני עינינו והמחשבות בראשנו. מחשבות גדולות מתאימות למרחבים ומחשבות חדשות למקומות חדשים. הטבע החולף מעודד את גלגלי המחשבה. המחשבה שקצת מתעצלת לחשוב כשזה כל מה שיש לה לעשות... בסוף מסע ארוך של חלומות- רכבת אנחנו מרגישים כי חזרנו לעצמנו - כלומר, חזרנו להיות מחוברים עם רגשות ורעיונות החשובים לנו. בבית אנחנו לא תמיד פוגשים באני האמיתי שלנו. הרהיטים מקבעים אותנו כי הם לא יכולים להשתנות. המסגרת הביתית רותמת אותנו לשגרה יום-יומית".

"אם אנחנו מוצאים יופי בפונדק דרכים או אכסניה, אם אנחנו נמשכים לקרונות רכבת או מטוסים יתכן כי זה משום שלמרות חוסר הנוחות שבהם, התאורה הדלה והצבעים האפורים - אנחנו מרגישים שמקומות אלו מציעים לנו שחרור מההרגלים הישנים ומזיזים אותנו מאזורי הנוחות של עולמנו הקבוע".

בעוד אני קוראת את ספרו של דה בוטון נתקלתי בעוד מאמר שמיטיב לתאר איך אני מרגישה כשאני מטיילת. אם אי פעם אצטרך להצדיק את עצמי בוויכוח עתידי, המאמר "מדוע אנחנו מטיילים?" מאת הפילוסוף פיקו אייר יכריע את הדיון.

"אנחנו נוסעים קודם כל כדי לאבד את עצמנו ואחר כך כדי למצוא את עצמנו. אנחנו נוסעים כדי לפתוח את לבנו ואת עינינו וללמוד יותר על העולם מאשר כל עיתון יכול להציע. אנחנו נוסעים כדי להביא מעצמנו, קצת מתוך בורות או ידע, לאותם אזורים בעולם שבהם העושר מחולק אחרת. ואנחנו נוסעים בעיקר כדי להיות שוב כמו בני טיפש עשרה צעירים. מנסים להאט את הזמן, לתת לעצמנו להיסחף ולהתאהב שוב. היופי שבמסע תואר עוד לפני היות האדם ל" נוסע המתמיד".

בעוד לכל אחד מהפילוסופים יש את הסיבות והתיאוריות שלו לסוגיה למה אנחנו מטיילים ואני בטוחה שלכל אחד מהקוראים יש את המניעים שלו, את הסיבות שלי תראו בתמונות.

נ.ב. הפוסט הנוכחי נכתב בשדה התעופה לפני טיסה מסן פרנסיסקו לניו יורק.




לבלוג של סיון אסקיו

צילום: סיון אסקיו




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה