האישה מהמלח: לא נתגעגע

תמר זנדברג מתעבת הדרת נשים, אבל אין לה בעיה עם חבילת המלח החדשה, ממנה הוסרה עקרת הבית הקטנה והכנועה. מתברר שלפעמים גם החרדים יכולים להיות פרטנרים לרעיונות נכונים

28/08/2012
תמר זנדברג קבלו עדכונים מתמר זנדברג
  • RSS

פרשת המלח הסעירה את המדינה (טוב, נו, את פייסבוק): תמונה בסגנון רטרו לשנות החמישים (או פשוט משנות החמישים עצמן) הוסרה מאריזת מלח פשוט. התירוץ לא חשוב, אבל הקונוטציה להדרת נשים לא אחרה לבוא. הבדיחות על  גירוי מיני במדף המוצרים היבשים בסופרמרקט רצו במהירות, בשילוב של המאבק המדובר של השנה שעברה עם חומר ויזואלי מוצלח למם (בדיחת רשת).

מספר ימים מאוחר יותר, שוב סערה, כאשר אותה פרשה שכיכבה בתקופת הדרת הנשים שוב בכותרות: העלמת דמותן של נשים מאוטובוסים בירושלים בלחץ החרדים, הסתיימה בפשרה לפיה על האוטובוסים בבירה המתחרדת לא יופיעו דמויות כלל. לא נשיות ולא גבריות.

למען הסר ספק יש לציין כבר עתה: הדרת נשים היא תופעה פסולה ומסוכנת. אני אישית הפגנתי נגדה לא פעם אחת, כתבתי נגדה והובלתי מאבקים נגד מה שראיתי כהקצנה פונדומנטליסטית שאין בינה ובין מנהגי דת, מסורת או צניעות דבר וחצי דבר.

אולם אם נבחן את שתי הפרשות שלעיל, נגלה מצב חדש שראוי לבחון אותו לגופו, ולהגיע למסקנות חדשות, אולי גם מפתיעות.

צילום: עידו קינן וברית הראל, מתוך אתר הארץ

דמות האישה על המלח אינה מקרית. זו אינה דוגמנית לא-צנועה או מגרה מינית, אלא הסטראוטיפ האחר של החלום הגברי הרטוב: עקרת הבית. זו עם הסינר, המבלה את ימיה מול תנור האפיה, רוקחת שילובים של אבקות עוגה, חומרי ניקוי וספרי בישול, מתקינה ארוחת ערב לילדיה ולבעלה. דמות זו הופיעה במשך עשרות שנים על אריזות המוצרים, בעיתונים, בייצוגים התקשורתיים והציבוריים.

התקדמות משולבת של דרכי הביטוי והפעולה של הקפיטליזם יחד עם התנועה הליברלית לשחרור האישה שחררו אמנם את האישה מתפקידה הבלעדי במטבח (לפחות זה הנתפס), אולם הציגו בפניה אתגר חדש: הסופרוומן. עתה האישה אינה רק מבשלת ומטפלת בילדים ובבית, עתה היא גם אשת קריירה מצליחנית, וגם מאהבת חושנית וחטובה.

עולם הפרסום התגייס למשימה החדשה בחדווה: בפרסום העכשווי, נשים (וגם גברים) הן מרוטשות פוטושופ, מציגות דימוי גוף כוזב שאף אישה לעולם לא תוכל לעמוד בו, בעודן מוכרות (ומוכרים) לייף סטייל שקרי שלאף אחת או אחד מאיתנו לעולם לא יהיה די כסף כדי לממש אותו.

כשזה המצב, פלא שפוחת החשק הפמיניסטי לצאת ולהיאבק למען זכותם של הפרסומאים להמשיך למכור לנו שקרים? או על זכותנו להוציא כסף שאין לנו בשביל אידיאל שלעולם לא נגיע אליו?

אז נכון, המניע הראשוני לשינוי במדיניות הפרסום וכנראה גם לאריזה החדשה של המלח היא הלחץ החרדי, שכבר ציינתי שהוא פסול. אבל המצב החדש מזכיר לי יותר מכל משפט ידוע של חז"ל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה". חז"ל התכוונו לעיסוק בתורה, אולם המשפט קולע לכל מצב שבו פחות חשובות הכוונות ויותר התוצאות הממשיות.

בשנים האחרונות אנו מנהלות קרב סיזיפי נגד פרסום תעשיית המין והפורנוגרפיה במרחב הציבורי בתל אביב. אנו פמיניסטיות נחושות שרואות בפורנוגרפיה ובפרסומות סקסיסטיות ביזוי האישה, עיוות של תפיסת המין והמיניות ונזק חריף לנשים ולנערות שנחשפות לפרסומים אלה. במהלך הדרך גילינו שותפים מפתיעים: אנשי ציבור חרדים שהגיעו לאותה מסקנה ממש, ממניעים אחרים של צניעות ו"רגשות הציבור".

אז אותנו ממש לא מעניין מה המניע הראשוני. במקרה הזה ישנה חזית המבוססת על שותפות אינטרסים אד-הוק ותו לא. אנו כמובן לא נשתתף ולא נסכים לביטויים אחרים של הדרת נשים, של צניעות או מסורת מזויפת המכסה על שוביניזם טהור. אנחנו נמשיך להשמיע את קולנו בציבור, לשאוף לייצוג נשים, לביטוי ממשי וסימלי במרחב הציבורי ונילחם בסטראוטיפים ובתפיסות מעוותות באשר הן.

אבל זה לא יהיה בשביל לשמר דמות מצוירת עם סינר על מלח, ובטח שזה לא יהיה עבור "זכותנו" להיחשף ולחשוף נשים אחרות לשקרים ציניים של פרסומאים הנושאים את שם השוויון לשוא. אם נעזוב לרגע את ההתניות הרגילות שלנו, נגלה ששתי הפרשות מציגות הזדמנות חדשה ומעניינת לבחון מחדש את גבולות השיח, ולאמץ תפיסות ודרכי פעולה מפתיעות, אולם גם לצד שותפים חדשים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה