מי צריך בית ספר?

יעל גורן לא מבינה את החגיגות סביב תחילת שנת הלימודים: בעיניה בית הספר הוא המקום הכי גרוע לרכוש ידע, במיוחד בעידן האינטרנט

28/08/2012
יעל גורן קבלו עדכונים מיעל
  • RSS
» עדיף להיות אוטודידקט (צילום: thinkstock)

>> מתוך הבלוג של יעל גורן, קארמה רעה ושאר הפרזות:

בעיני חלק ניכר מהשנים שהילדים מבלים במערכת החינוך כפי שהיא נראית כיום - הן פשוט בזבוז טהור.

סיימתי תיכון ב-2003, אחרי הארועים הבאים:

בכיתה ז' סירבתי ללמוד אנגלית בכיתה כי זה נראה לי מטומטם, ומכיתה ח' נבנו בשבילי תוכניות לימודים אישיות כי נורא השתעממתי בשיעורים. במקום לשנן תחביר קראתי את כל הכרך עב הכרס של שר הטבעות באנגלית, דיברתי הרבה ב-Mirc, ניהלתי שיחות שבועיות עם המורה שלי כדי לתרגל מדוברת וכתבתי יומנים וסיפורים. בכיתה י"ב המורה בקבוצת "דוברי אנגלית" שאלה אותי איך היה לגדול בדרום אפריקה. הסברתי לה שנולדתי וגדלתי בארץ ולא עזבתי את גבולותיה מלבד טיול של חודש בארה"ב לכבוד בת המצווה שלי.

הדבר המעניין האחרון שמורה למתמטיקה לימדה אותי היה הקונספט של שברים, וזה היה בכיתה ד'. אני זוכרת במעורפל שגם לוגריתמים היו חידוש מסקרן לשבוע בערך. בכיתה י' כבר ישבתי כמו זומבי בשיעורים ובהיתי או פתרתי בעיות בגיאומטריה בשביל הכיף. לבגרות ניגשתי לבד אחרי שלימדתי את עצמי נגזרות, אלגברה ליניארית והסתברות מקריאה בספרים של בני גורן וקיבלתי בה 100.

לימדתי את עצמי גם לבגרויות בתנ"ך, אזרחות, ספרות, לשון והבעה, גיאוגרפיה ועוד כמה ששכחתי, והשלמתי בחינה פסיכומטרית בציון 700 עגול. כל זה לקח לי בערך שנה וחצי, במהלכה גם עבדתי שמונה שעות ביום רוב הזמן.

אני לא טוענת שאני גאון. אני בהחלט חכמה מהממוצע, אבל אני בעיקר אוטודידקטית פראית שמאמינה שמורים הפכו לקביים, למתווכים ממכרים ולא נחוצים בין מוחות חריפים וצעירים לבין הידע. כמעט אף פעם לא הסכמתי שילמדו אותי, רק שיתנו לי ללמוד. אם כל זה היה נשמע מוזר וחצוף לפני שהיה לנו אינטרנט, היום נראה לי שהרבה יותר אנשים יכולים להבין את מה שידעתי בחוש, כילדה קטנה. לא צריך ללמד ידע, וכשאתה מתרגל שמישהו מלמד אותך ידע אתה הופך לעצלן. אתה רואה פחות טוב, אתה שומע פחות טוב, אתה הופך לפחות סקרן ופחות אקטיבי. הלימוד הופך מחוויה לעול.

בשביל מה כן צריך בית ספר בעיני? בדיוק בשביל כל הדברים שהוא כבר כמעט ולא נותן לילדים: כישורים חברתיים, אינטיליגנציה רגשית, שיח מוסרי ונורמטיבי, למידה בחברותא, היכרות עם דמויות מופת והשראה, קבלת כלים לחשיבה מקורית, יצירתיות ופעולה עצמאית, מודעות פוליטית ומחויבות חברתית. כאן חשוב לי להקדיש תודה למורות שפגשתי לאורך השנים, שעשו בשבילי את הדברים האלה ויותר. חלקן היו נערצות עליי, חלקן לימדו אותי מה זה להיות בנאדם ואישה ומענטש, וחלקן פשוט תיווכו ביני לבין פיסות של ידע בדרך הכי טובה שהן ידעו. אני לא מזלזלת בתפקיד שלהן לרגע; אני פשוט חושבת שהוא צריך להשתנות – בראייה שלהן ובעיקר בראייה של המערכת.

והיתר צא (או שב בבית עם כל מכשיר אלקטרוני שהוא שמתחבר לאינטרנט) ולמד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה