איך לעבור את פגישת המחזור?

"בעשרים השנים האחרונות זה היה הסיוט שלי: להגיע לשם כרווקה, נטולת ילדים, עדיין לא מנכ"לית באינטל או שום טייטל קרוב לזה". לילי רוז מתמודדת עם העבר, ופוגשת את האהוב מכיתה י"א

21/08/2012
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS
» שתי הרבה, זה בטח יעזור (צילום: thinkstock)

לפני כחודש נפל דבר -  הוזמנתי לכנס המחזור שלי. שנים חששתי מהרגע הזה, ניסיתי לדחותו כמה שניתן, לא לחשוב עליו, לגרשו כל אימת שצץ במחשבותיי. אך לשווא, הגיע היום אליו כה לא ייחלתי וקיבלתי הזמנה במייל מגובה בדואר רשמי.

אני חייבת להודות שב20 השנים האחרונות זה היה הסיוט שלי: להגיע כרווקה, נטולת ילדים, עדיין לא מנכ"לית באינטל או שום טייטל קרוב לזה. "אז מה עשית ב17 השנים האחרונות?" יתהו בני המחזור שלי, המוצלחים והמוצלחים-פחות. "אההה..אז ככה, בואו ניראה.." ואתחיל לחשב. הצלחות, כישלונות, הישגים ומפולות – הכל כדי להרשים ולהצדיק את העניין הפעוט שלשמו התכנסנו: עצם העובדה שטרם הקמתי בית ומשפחה בישראל. למה לעזאזל לא יכולתי להיות בשלב זה גרושה זוהרת עם שניים-שלושה ילדים? חשבתי.

באופן אוטומטי גלגלי המוח שלי החלו לרוץ במהירות אוסיין-בולטית, בחיפוש אחר התירוץ האולטימטיבי: ירדתי מהארץ, אני בטיול מפנק סובב אירופה/ בחתונה של חברים בחו"ל בדיוק באותו תאריך. אבל לא ולא, החלטתי, אני אצעד לתוך האירוע בגב זקוף וראש מורם. 'תתעשתי בבקשה' נזפתי בעצמי. כולה מדובר בחבורת אנשים שגדלו איתי בצופים, לא כאלה שהמציאו את האטום או שבאים לשפוט אותי. מתי בדיוק החלטתי שאני חייבת דין וחשבון למישהו שלא הייתי בקשר אתו מכיתה י"ב? ההשוואות האלה הן בטח רק בראש שלי. אני מודה שאחרי חלקם דווקא עקבתי בפייסבוק, רובם הספיקו להתחתן והביאו ילדים, אף אחד מהם עדיין לא התגרש, עד כמה שידוע לי. אז ממה נובעת תחושת הנחיתות והרצון להיבלע ולהסתתר? הרי ביום יום הדבר האחרון שבא לי לעשות הוא להתחבא. מה יש בכנס מחזור שגורם לנו לקפוא פתאום ולהרגיש שאנחנו בפיגור בתחרות?

אולי כיון שהחברה מצפה מאתנו לעשות כך וכך דברים עד גיל 30, לפי הספר. תתגייס, תטייל, תיגש לפסיכומטרי, תירשם לתואר, תעבוד ותתקדם. ואם טרם הצלחנו לעמוד בציפיות, כולל שלנו מעצמנו, משהו לבטח קרה בדרך. שכן התנאים היו דומים, נקודת הפתיחה, החינוך והסביבה – זהים כמעט, ולכן מדובר ברפרנס מהימן מספיק, ובני השכבה שלי נחשבים מקור טוב להשוואה. אלה שכן עמדו ביעדים, הצליחו והגשימו, עשויים לשמש לחלקנו מראה של 'דרכנו עד כאן'. נקודות ציון של חיינו, אם תרצו.

יש את איה ואלון, שביחד מכתה ט'. אחרי תשע שנים החליטו להתחתן ולהביא צאצא; יש את ענת ורועי, היא היתה הראשונה שלו והוא הראשון שלה, שלמעט פרידה בת מספר חודשים לא עזבו זה את זו מכיתה י'; את שירה היפה שהספיקה לעשות קריירה בניו יורק ולהתחתן שם; את כל הבנים השווים שהיו אתי בשכבה ובצופים, הלכו לקרבי, נסעו יחד לדרום אמריקה והקימו משפחות בארץ, לצד קריירה זוהרת במגוון תחומים; גם את שני היפה שהלכה ללמוד עבודה סוציאלית ונראית מדהים בכל פעם שאני נתקלת בה ברחוב, או את טליה הרופאה, שמספיקה לפחות פעם בשנה להביא עוד ילד לעולם. ניסיתי למנות בראשי את רשימת הישגיי מהשנים האחרונות, רק למקרה שיתקילו אותי בשאלות. מקסימום אמציא, או אגזים קצת, חשבתי. זה לא נקרא באמת לשקר.

אני חושבת שהכי חששתי מלהיתקל באהבה הראשונה שלי מגיל 17. עידן. אותו בחור כריזמטי, חריף ונוטף סקס אפיל שריסק לי את הלב. אני הייתי שביעיסטית, הוא לא ממש ספר אותי. עד שהצלחתי לגרום לו שיבחין בי, נפרד ממני אחרי חצי שנה בתואנה ש'עבר לו'. מאז משהו נסדק לי באמון בבני אדם. אני חושבת שזה הרגע שגרם לי להבין שלא כל אחד ראוי ללב שלי, ובאיזשהו מקום כנראה החלטתי לעולם לא להגיש אותו על מגש בהנחת סופעונה. כי הלב שלי ראוי שיתאמצו בשבילו. ויוכיחו לו שהוא הנבחר.

שמלה מוגזמת ושתי כוסות יין אחר כך...

ביום המיוחל בחרתי להתמודד עם הפחד העמוק ביותר שלי, להעמיד פני אמיצה במקום לחמוק לחור שלי. לבשתי שמלה טיפה מוגזמת, שתדגיש את מה שצריך. בכל זאת, אם יש יתרון בסטטוס המפוקפק שלי, הרי הוא טמון בעובדה שטרם ילדתי. לפחות את הפרט השולי הזה הגוף שלי זכר.  עטיתי פני מרוצה ושעטתי פנימה בחשש כבד. כעבור שתי כוסות יין, כבר מצאתי שלווה, הצלחתי לחייך באמת ופטפטתי עם כל מי שרק נקרה בדרכי.

כעבור מספר דקות אף ניגש אלי בחור חמוד אחר, שלחש לי שהיה מאוהב בי בסתר במשך כל שנות התיכון. כלל לא זכרתי אותו אמנם ולא היה לי מושג מיהו אבל - איזה מזל שבאתי.

ידעתי שבכל רגע נתון אני יכולה לפרוש, והביטחון חזר לפקוד אותי כאילו מעולם לא עזב. לא באמת היה לי במה להתבייש, ולא הייתי צריכה להעמיד פנים שאני מישהי אחרת, או שהגעתי למקומות שתכננתי וטרם הספקתי. אנשים הרימו גבה לשמע מקום העבודה ה'סקסי' שלי, חלקם הודו שעקבו אחרי הטור שלי שכתוב בעיניהם 'מקסים' 'אמיתי מהלב' ו'מצחיק בטירוף' (לא נגעתי!) וחלקם אף הפליאו במחמאות שרק השתבחתי עם השנים (שקרנים, אבל תמיד כיף לשמוע).

חלקם באמת נראו בני 35, מי יותר ומי פחות. הבנות היו שמורות, רוב הבנים השתבחו עם הזמן או לא השתנו, למעט מספר שערות שיבה פה ושם. שמחתי שבאתי. באמת מחזור מוצלח.

ואז ראיתי אותו. את עידן. לקח לי כמה שניות לזהות, ובהתחלה ניסיתי להבין את מי הוא מזכיר לי. אבל הבחור שנעמד מולי דמה יותר לביג ליבובסקי מאשר לצ'ארמר ההוא שהיה אהבתי הראשונה. הוא התקדם לעברי באיטיות, ניסה לשאול לשלומי וניכר היה עליו שהוא נבוך יותר ממני. כל הקסם התחלף באיש מוזנח ועצוב שלא ממש מצא את עצמו. עם זקן לא מסודר, כרס והתחלה מבטיחה של קרחת. הוא החמיא להופעתי ונראה מופתע. "וואו. את נראית הרבה יותר טוב ממה שזכרתי.." סיפר שסיים לימודי משפטים והפך לעורך דין עצוב ואפרורי. התפטר, התגרש וכרגע הוא בין עבודות. שחזר לא מזמן ממסע במזרח הרחוק.

לא יודעת מה היה עדיף. שיישמר לי בזיכרון כבחור הורס ושובר לבבות שאין שני לו, או שהמיתוס יתנפץ לי בפנים במלוא עוצמתו. כי לפעמים עדיף לנו להשאיר אנשים כפנטזיה, לחשוב עליהם רק דברים טובים, במיוחד אלה שהיו עבורנו בלתי מושגים. כשהמציאות מכה בנו בפנים, משהו נוסף נשבר. הידיעה על הבזבוז המשווע של כל אותן דמעות, שברון הלב ומשבר האמון. רק בשביל להתעורר עשרים שנה אחרי ולגלות שבדיעבד, לא מדובר בבן של אל. אלא בעוד אחד, אדם זר ופשוט. כזה שלא הייתי נותנת בו מבט שני ברחוב.

>> לכל הטורים של לילי רוז




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה