"חזרתי להיות הילדה השמנה שהייתי"

"לימור עיניים-גדולות" הצליחה לרזות 60 קילוגרם ולשמור על משקלה החדש במשך 17 שנה. עד שמשפט אחד, מטופש ואכזר, הרס הכל. מונולוג נוגע ללב על עלבון והשמנה

16/08/2012
לימור גילת קבלו עדכונים מלימור גילת
  • RSS
» לימור גילת

הנפש שלי עצובה. אין כל ספק בכך.

איך אפשר אחרת, להסביר את העלייה המטאורית שלי במשקל?

אני סבורה שאדם שמח, לא צריך להתמכר. התמכרות מגיעה על מנת להשביע איזושהי ישות שקורעת מגרונה כמיהה למילוי,  כמו בסרט הקאלט "חנות קטנה ומטריפה": "Feed me", כך צעק בגרון ניחר, בניב אפרו-אמריקני כבד, הצמח שדם אדם היתה הבחירה המועדפת עליו.

מאז ינואר השנה, אני בסחרחרת של מנהרת הזמן (ילדי שנות ה-70 בטח זוכרים), מסתובבת  כמו דאג וטוני, הצמד שנקלע, שלא ברצונו לתקופות קדומות ולאתגרים מסוכנים בתוכן, בלי יכולת לומר אפילו, מתי זה ייגמר.

פחות 60 קילוגרם, במשך 17 שנים

אם במנהרת זמן עסקינן, הכל התחיל חצי שנה קודם לכן. כנס מחזור, הכל עבר מעל למצופה. הגעתי כמנצחת, השלתי 60 ק"ג, שמרתי על זה 17 שנים, בוגרת החוג לפסיכולוגיה, תואר שני בטיפול משפחתי, כותבת, מנחה, לומדת ומתפתחת, נשואה לבעל שאני עדיין אוהבת, שני ילדים שאני מאד מעריצה, על הניר: סיפור הצלחה.

אף אחד לא ידע, שהמסע שאני נושאת בקרבי, הינו של לוזרית, שחייה מתנהלים בשוליים.

לא משנה כיצד נכתבו שורות ה – CV שלי מאז, תמיד היתה לי תחושה של בלתי ראויה.

כפי שצוין, הכנס הגדול, עבר מקסים.

אבל אני – "לימור עיניים גדולות", רציתי יותר. רציתי את ההכרה של אלה שלמדו אתי בבית הספר היסודי, שם התרחש אסוני הגדול. המבצע יצא לדרך. כנס 2, אני ארגנתי, בבית אחת מהבוגרות בקיסריה. מושלם, אמצע הדרך, הכל נראה מבטיח. ההיענות הייתה מדהימה. אולי ארבעה מכל הכיתה לא הגיעו. בחלק הראשון, הגיעה אפילו המורה האהובה שלנו מכיתה א'.

ואז, מילה, של אחת, חסרת חן במיוחד, העיפה אותי שנות אור לאחור. אל הילדה השמנה, שצריכה להיאבק על מקומה, נראית זוועה, תלמידה לא משהו, בספורט לא משהו, חברתית לא משהו, לסיכום: אתם כבר מבינים...

"...כן, ליד האוכל..."

ולסקרנים שביניכם שחפצים לדעת מה היה אותו דיבור, אבאר: קמתי לשירותים, והיא, אותה דהויה, התיישבה לי במקום. לא יודעת מה איתכם, אבל בי יש רגישות מפליגה לתפיסת מקום. אני גם משתדלת לא לתפוס לאחרים, כך אומר להגנתי. לא התביישתי, שאלתי אותה, בחיוך מסוייג, כשאני שמה לב לדממה  שההשתררה בחדר, תוך שכל האוזניים נפקחו לשמוע מה בדיוק יהיה, "למה תפסת לי את המקום?", הוספתי חרישית שדווקא אהבתי את המקום המסוים. והיא, שיכורת פאנץ', ליהגה בקול רם מדי: כן, ליד האוכל....

להגנתה (למרות שלא ממש בא לי), אני יכולה לומר, שהיא נראתה, גם לעצמה, דבילית לחלוטין, שכן אני הייתי אולי היחידה שלא נגעה בדבר מהתקרובת המהודרת שנחה לה על השולחן הענק.

וכאן, הקורא הנבון עלול לתהות: מה, כל מילה שמישהו, פעוט ערך ככל שיהיה, אומר, צריך גם לשמוע? כזאת חלשה את?

ותשובתי החרישית היא:  לפעמים כן, על שתי השאלות.

הפיצוי: שתי חתיכות עוגה "לילדים"

כבר באותו הערב, לקחתי אתי, "לילדים", שתי חתיכות עוגה, (הייתי קצת ילדותית...), שנלגמו עוד בטרם הצלחתי לחלץ את עצמי מקיסריה, שהופכת נצורה משעה מסוימת ואילך.

השאר, לצערי היסטוריה...

רק לרקע כללי אני רוצה לעדכן שחולשה ואני, הן ידידות/ אויבות זה שנים ארוכות. הגעתי לגיל 29 במשקל מכובד של 130 ק"ג. בעצמי ירדתי 10 ק"ג ובעזרת קבוצת תמיכה, הישלתי עוד 50. מעולם לא הייתי רזה, אבל שמרתי על ההישג שנים ארוכות. הייתי ועודני מנחה, די מוצלחת בתחום, אני מקפידה על הליכה יומיומית של 6 ק"מ. היו "התפלקויות" סביב הריונות ולהבדיל, אובדנים, אך תמיד שבתי למשקל סביר.

הפעם, זה לא קורה.

ואני מוטרדת. נורא.

אולי הסדקים במסוגלות שלי נובעים, בין היתר, מהסתלקותה של אמי, אהובת נפשי, מחיי.

ותאמינו לי, שאין איש מקצוע שלא ביקרתי או דגמתי. החל מדיאטנים ועד למתקשרים ופסיכולוגים ולא נראה שיש מזור לעניין.

שוחחתי על זה בכנות, גם עם משתתפי הקבוצות שלי, החד פעמיים. הייתי שמחה להימנע מזה, אך ידוע לכל, שמשקל גוף, אינו משהו שניתן להסתירו. התגובות שלהם, רק הבהירו לי כמה בת מזל אני.

אמרתי להם שאני מודעת לזה, לא מתעלמת ושבסופו של יום, אני כמותם – ווינרית.

אז בפוסטים הקרובים, אני אעדכן, אתבכבש, אתפלש, אבכה ואולי גם אצחק – יחד איתכם, בדרך אל הרזון היחסי...שרק יגיע...




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה