איך מתמודדים עם גבר קנאי?

"הוא הפך לכועס, מריר ואכול קנאה, ובמקביל מתקשר כל רבע שעה לברר היכן היא, עם מי ומה היא עושה", שלי פרץ על חשדנות וקנאה, אויבי מערכות יחסים

13/08/2012
שלי פרץ קבלו עדכונים משלי
  • RSS
» כולם בוגדים? (צילום: Thinkstock)

מיליון איש בצרפת בוגדים באופן רשמי. אתר ההיכרויות Gleeden שמציע הכרויות לאנשים נשואים, חגג ביולי את המנוי המיליון שלו. אז תשענו אחורה ותגידו: "נו הצרפתים האלה, עם של נואפים ארוכי אפים!" אבל מסתבר שגם בארץ קיימת מקבילה: אתר אקסלאב הישראלי שרשומים בו כ 200 אלף מנויים, רובם נשואים ונשואות. יהיו מי שיגידו שהמונוגמיה לא באמת בשבילנו, בטח לא בעידן הנזילות של המיניות, ומות האמון.

וזה עוד לפני שאמרנו פייסבוק, הרשת החברתית שמובילה בגאון 30% ממקרי הגירושין בבריטניה, וגם בישראל יוצרת הפרעות לא קטנה בחיי הנישואין, כפי שמדווחים עורכי הדין.

אם פעם זה היה מטויח בשכבת בושה ואי נעימות, הרי היום ברור לנו שכמעט כל קשר שקיים בחיינו (למעט אימא, אבא, ילדים) מבוסס על אינטרסים הדדים, ולאו דווקא על יושרה, הגינות או אפילו חיבה. כלומר, כל עוד אנחנו משרתים זה את אינטרסיו של זה\ו, הקשר ימשיך מתוך רצון טוב. אבל ברגע שאחד הצדדים מרגיש שהאינטרס - פג תוקף, או שההשקעה לא שווה, הרי בזאת על הצד השני להיות מוכן לכך שהידידות, החברות או האהבה – יפוגו עמו.

קוראים לזה ניצול, אני חושבת.

הביקוש בקרב הצרפתים לא ממש מפתיע לאור העובדה שהם מגדירים את עצמם "אנשים מאוד ליברליים ועצמאיים שחושבים קודם כל על עצמם ועל האושר שלהם, ואחר כך על האושר של בני זוגם" כפי שהסבירה זאת אלן אנטיר מהנהלת ה"גילדן".השאלה, האם בגידה באמון היא ליברליות? האם עצמאות, משמע, שאני חושבת קודם כל על עצמי ועל אושרי? ממש לא בטוחה.

מערב אחד עם החברות, למסכת של חשדנות וקנאה

שמעו סיפור:

מכרה שלי נ', נשואה לבעל חשדן. יש להם ארבעה ילדים, והחשדנות שלו, אם כי בצבצה הרבה יותר מכפי שיקרה בנישואין פחות מעורערים, והעכירה את האווירה, לא גרמה לנזק בלתי הפיך. בפרוטוקול יירשם שהבעל סבל מבגדיה בקרב הוריו, שחשפה אותו לכאב רב שחוותה אימו.

יום אחד יצאה אותה מכרה למפגש בנות תמים על בירה ומטעמים בפאב ידידותי למשתמש. כשהגיעה נ' למקום גילתה שכמה מהבנות לא מצאו בייביסיטר לבני זוגן ועקב כך, החליטו להביא אותם למסיבה. אנשים נהנו, שתו, רקדו, וחזרו הביתה. נ'  "שכחה" לספר לבעלה על השינוי בתוכנית, וגם לא העניקה לכך חשיבות רבה. אבל בעלה (מישהו אמר שרלוק הולמס?) גילה די מהר שהיו גם גברים נוכחים באותו "אירוע פרוע" שקיבל בדמיונו נופך של אפטר פארטי הוליוודית עם סמים והחלפת זוגות במקרה הטוב, או מין המוני במקרה הרע. ומבלי לרדת לפרטי תגובתו, אותה נ' מסכנה הפכה בין רגע לשקרנית פתולוגית ממדרגה ראשונה.

בשורה תחתונה: מערכת היחסים שלהם הפכה בלתי נסבלת. מעט האמון שהיה לו בה נשבר והתרסק לאלפי רסיסים, שמי יוכל לחברם? הוא הפך לכועס, מריר ואכול קנאה, ובמקביל מתקשר כל רבע שעה לברר היכן היא, עם מי ומה היא עושה. אם הם היו רק זוג, ודאי היו בוחרים לפרק את החבילה, למרות שלא הייתה שום עילה. אבל זוכרים את ארבעת הצאצאים הצעירים שרוצים אבא ואימא ומשפחה אחת שלמה?

בנקודה זו, הרשו לי לקום נגד החיבור העקום של "עצמאות" ו"דואגים רק לעצמם ולאושרם הפרטי". כשאני קשורה לאנשים אחרים, אין לי אושר פרטי. האושר שלי הוא קולקטיבי ולכן גם הרבה יותר גדול. והגם שאני נשואה ל"בעל שרוט", רצוי שאתחשב בשריטה שלו, שנגרמה על לא עוול בכפו או בכפי. זאת כדי שגם ילדי ואני נהיה מאושרים, כי אמרו חכמים, כולנו מחוברים.

ואם בבגידות עסקינן, הרי כאשר מישהו נרשם לאתר בגידות או מפתח רומן פייסבוקי זה מובן שבגדול הוא רק רוצה ליהנות, אבל אי אפשר להוציא מהמשוואה, את העובדה שההנאה הזו עלולה להיות כרוכה בכאב רב לקרוביו (אלא אם זה נעשה בהסכמה של הצד השני), ו"גם לא בטוח שהגירושין יפטרו אותו מתחושת האשמה", כפי שמסביר עו"ד בני דון יחיא. גם אם זה לא בכוונה, כאשר אני פוגעת במי שחי במחיצתי - בסוף אגלה שאני טובעת אתו באותה הסירה. אאוצ'.

נכון שכולנו בני אדם, מורכבים מיצרים, דחפים, מחשבות ורצונות לא הכי רציונליים, ובכלל בבסיסנו אנחנו אגואיסטים גדולים. כל זה מקשה עלינו להתחשב באחרים ולרצות לדאוג להם. להם ולא לי. אבל בעיני, העצמאות נמדדת במונחים הפוכים לגמרי. עצמאות זו דווקא היכולת שלי להיות קשובה ורגישה לצרכים ולרצונות של יקיריי ואהובי, ולהשתדל למלא אותם. או לפחות לחיות מתוך שאיפה כזו. ואז ככל שאני קשובה, ככה אני הופכת להיות גדולה באמת, ועצמאית מהדחף לדאוג רק לעצמי.

נ' מצדה הגיבה בפתרון: להתגרש היום! בכל מריבה. כצ'אנס אחרון הם פנו לטיפול זוגי שבמהלכו הבעל התחיל להפנים שיש לו בעיית אובר רגישות קטנה (הוא היה בהכחשה) ושעליו להמשיך בטיפול שישחרר אותו מהטראומה עד כמה שניתן. והיא הבינה שפעלה בחוסר רגישות לכאב המוטמע בבן זוגה.

יאמר לזכותה של נ' שהיא מילאה בקפידה אחר ההוראות שקבלה: להשקיע בו. ממש לתת לו את הלב, הראש והנשמה. להראות לו שהיא שם בשבילו, שאותו היא רוצה, שבו היא בחרה, ושלמרות הקושי הגדול שהוא חוה בסיטואציה הזו, בהתחשב בטראומה שחווה בצעירותו, היא שם בשבילו.

תאמינו או לא, בסוף זה עבד. למרות שלא פעם היא נשברה, היא התמידה, עוד טיול אינטימי, עוד שיחה, עוד מילה טובה, עוד ארוחה רומנטית. ובסוף הוא שוב חזר להיות שלה.

>> לכל הטורים של שלי פרץ




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה