הטרדה מינית במונית שירות

אחרי שגבר זר נגע בה, היא עצרה את מונית השירות ומסרה אותו לידי שוטרים, שלקחו את התלונה שלה בשיא הרצינות. למה אנחנו לא עושות את זה בכל פעם שמטרידים אותנו במרחב הציבורי?

13/08/2012
מערכת סלונה קבלו עדכונים ממערכת
  • RSS
» תתלוננו, אל תשתקו (צילום אילוסטרציה)

>> הכותבת ביקשה להישאר בעילום שם. פרטיה נמצאים במערכת

אז גבר זר, שלח לי אצבע. לישבן. ישבתי לפניו במונית שירות. והתקשרתי למשטרה. התלוננתי עליו. (אחרי שהתקשרתי למרכז סיוע והיה משיבון. זה לא אמור להיות 24 שעות? כנראה שלא). וניידת עצרה אותנו, באמצע הדרך. לקחה אותו לחקירה.

ולא עזרו תחנוני גבר אחר במונית, שאוותר לו כי "הוא מצטער". כי הוא לא הצטער, ולא ביקש סליחה. רק התגונן באלימות ואמר שאני תופסת מעצמי שהוא בכלל רוצה אותי.

אני משתפת בחוויה המפוקפקת אך המלמדת הזאת, מכמה סיבות.

ראשית, כדי לעודד אתכן/ם להתלונן. כן, כן, להתלונן למשטרה. במיוחד מקרים של הטרדות רחוב, שאין קשר עם התוקף ולתלונה אין השלכות נרחבות ופוגעות על המתלוננת. במקרים של יחסי מרות ו/או קשר אישי מכל סוג שהוא, אני מאמינה כי התלונה לא תמיד אפקטיבית ועלולה ליצור יותר נזק מתועלת, בגלל תחלואות מערכת החוק, המגמתיות השובניסטית שלה והרבה מורכבויות נוספות - אבל זוהי סוגיה לפעם אחרת.  
לא רק למרכז לנפגעות תקיפה מינית, ולא רק לחבר/ה. ל-מ-ש-ט-ר-ה. אותו גוף שאמור להגן עלינו ולכונן סדר ושלום במרחב האנושי? אותו גוף, שבשנה האחרונה נחשף במלוא ערוותו, מבוכתו וכיעורו. הטרדות מיניות (אחת מבישה במיוחד ממש לאחרונה), אלימות בלתי מובחנת ולא חוקית, סגירת תיקי מח"ש באופן שיטתי.

הרי זה פרדוקס. למה שאתלונן על הטרדה מינית בפני גוף נגוע באלימות מינית?

למה שיהיה לי אמון בסיסי בסוכנים של מערכת כזו? אז זהו, שזה הפרדוקס. קל מאוד להכליל, ולראות בסוכני הפשע והרשע את כל הממסד כולו. ואכן, הן/ם מכל עבר במציאות העגומה שלנו. אבל המשטרה, אמורה להיות, בשבילנו. וברגע שאין אמון, הכל מתחיל להתמוטט כמו מגדל קלפים. ואני רוצה להציל את טיפת האמון שנותרה בי, את טיפת הנאיביות שרואה בשוטרות/ים לוחמי/ות צדק. חיילות/ים של צדק.

השוטרת והשוטרים התייחסו לתלונה שלי באופן מכבד, ראוי, הומני. פרדוקס, הלא כן? הטרדת רחוב זוכה ליחס המתאים, בעוד תלונות אונס רבות מבוזות ונסגרות. חומר למחשבה.

כך או כך, המשטרה זקוקה לתזכורת שלנו, מה תפקידה האמיתי: הפעלת כח כנגד אלו שמעכירות/ים את המרחב, ולא כנגד אלו שנאבקות/ים להצילו.

הסיבה השנייה לשיתוף בחוויה הנ"ל, היא כעס. אני כותבת מתוך כעס. כעס על הפחתת הערך בהטרדות רחוב יומיומיות, שוטפות ו"נסבלות". כי נמאס לי. נמאס לי לשתוק, נמאס לי שגופינו הם צעצועים במרחב הציבורי והבינאישי, שניתן לשלוח יד ולשחק בהם.

היררכיה של סבל היא מנגנון מדכא ומשתק

כי נמאס לי שאני תמיד "מזמינה" את זה כי אני לובשת מכנס קצר. נמאס לי  שאנחנו לא מתלוננות, וסופגות אירועים "קטנים" כי זה "בקטנה". זה לא בקטנה. פשוט למדנו להפנים שזה בקטנה, כי יש דברים הרבה יותר גרועים. מתי כבר נבין שהיררכיה של סבל היא מנגנון מדכא ומשתק, הרבה יותר מאשר מנגנון ש"שם בפרופורציות"? שיד זרה נוגעת בי בפתאומיות, במקומות אינטימיים, זה פולשני. זה פוגע. זה מפחיד. זה מעשה פלילי.

אני קוראת להזכיר שהטרדות רחוב מיניות הן מעשה פלילי. הן ביטוי של אלימות, אטימות ודורסנות החברה. הן מאפשרות לחברה להמשיך להתקיים במצב הנבוב הזה, כי הן "בקטנה".

"מה העניין? בסך הכל צעקתי לה כוסית!"
"מה בוכים על דיור וקוטג'? באפריקה יש רעב ללחם".
"שפלסטינים יגידו תודה שמביאים להם אספקת מים מינימלית לגדה המערבית".

אני כותבת גם לכן, הנשים שנסעו איתי במונית. על שתיקתכן הנבוכה והמביכה. מה שקרה לי, קרה מהרבה סיבות ופסיכופתולוגיות (של התוקף), אבל בעיקר כי אני אישה. כמוכן. אתן הייתן קרבן פוטנציאלי בדיוק כמוני. על מה ולמה התעלמתן מהמאורע באופן מופגן שכזה?

דווקא על הטרדות שלא מעורבות במערכת יחסים פסיכולוגית סבוכה ובהשלכות שליליות אפשריות של התלונה - תתלוננו. תתלוננו. ועוד פעם – תתלוננו. ייתכן שפשוט "נפלתי" טוב על משמרת טובה, אבל ייתכן והמשטרה אכן נוהגת להתייחס ברצינות הראויה לתלונות כאלו. ייתכן גם מאוד שהיא לא.

אבל העיקרון הוא החשוב - תנצלו את הזכויות האזרחיות שלכן/ם להגנה, ביטחון וצדק. תכתיבו מחדש את הסטנדרטים של המרחב הציבורי והמשטרתי.
הכח באמת בידיים שלנו. בדיוק כמו הכח באצבעות ופיות המטרידים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה