תעופו!

"חסרי משקל וחופשיים, כמו פרפרים או עטלפים", הדס בשן הייתה במופע הפותח של "סירק דה סוליי" בהיכל נוקיה, ונהנתה מהמוזיקה, התלבושות והצבעים, אבל בעיקר מהרגע בו מישהו התרומם באויר למענה

09/08/2012
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • RSS

אני רוצה שהם יעופו. שיטפסו על הסולם, יתפסו את הפוזיציה, יקחו נשימה - ויקפצו. חסרי משקל וחופשיים, כמו פרפרים או עטלפים, לא יודעת כמו מה, רק שיעופו, ירחפו, יקפצו. במופע הטרפז הראשון של המופע "אלגריה" של "סירק דה סוליי", הבנתי שאני צריכה לראות אותם באויר ולא בשום מקום אחר. הם אמנם קשורים לאמצעי בטיחות, או שיש להם רשת למטה – אבל הם נראים כמו הדבר הכי חופשי בעולם, חופש שיש בחובו סכנה. עוד, עוד!

הבעיה שלי במהלך השעתיים בהיכל נוקיה של המופע הפותח, שאחריו יהיו עוד רבים עד לסוף החופש הגדול, הייתה שבכל פעם שמשהו קרה על האדמה – כמעט ואיבדתי עניין. אני מדברת רק בשם עצמי, כמובן – נדמה שהקהל הישראלי חיבק והתלהב מהכל, מליצנות דרך ריקודים ועד לשירה הצלולה של שתי הזמרות  – אבל אני רק הסתכלתי למעלה כל הזמן.

מופע הטרפז הראשון הגיע אחרי כרבע שעה של פתיחה גרנדיוזית, בה נחשפנו לדמויות, לצבעים ולמוזיקה של הערב הזה. הדמויות התאטרליות מסתובבות כדי לצבוע את הבמה במהלך המופעים, מי שיתעמק בתוכנייה יגלה סיפורים צינים ואפלים מאחוריהן, כמו שהגיבן "פלור" בעל הג'קט האדום והרגליים הרזות הוא אדם רע ומריר; או ש"הציפורים הנוסטליות", משוכנעות שהן עדיין יפות למרות שהן זקנות, ולכן הן מסתובבות עם מראות בכל מקום. אבל זה לא באמת משנה  - הם שם רק לקישוט. הכל מעוצב, מתוקתק, עושה מאמץ להכניס אותנו אל עולם מופלא – אבל זה יקרה באמת רק כאשר צמד אמני הטרפז הראשונים יורם אל על.  אמני הטרפז הם גבר ואישה, אבל כמו כל הצוות של "סירק דה סוליי" יש בהם תכונה אנדרוגונית ומתעתעת. אתה לא יודע אם מה שאתה רואה הוא גבר או אישה, אם זה אדם בכלל – אתה נסחף בהתעפפות המרהיבה הזו. מיד לאחר מכן, הוחלפו אמני הטרפז בקבוצת מתעמלי הטרמפולינה. הבמה מקבלת לפתע צבע של יער פיות, וכל המתעמלים כמו גמדים קטנים ושובבים שצצים מכל מקום, קופצים זה מעל זה, עושים סלטות מסובכות, ומגיעים לגבהים מדהימים. לא הצלחתי לספור את חברי צוות הקפצנים הזה -  אני מניחה שהם היו משהו כמו עשרה, אבל הבלאגן המכוון של "סירק דה סוליי" מסווה את הפרטים כדי לכבוש את הצופה בשפע אינסופי.

נו, אז איך נרד לקרקע אחרי דבר כזה? ודווקא קרו שם, על האדמה, דברים מעניינים: אמן גוף, עם אחד הגופות השריריים ביותר שראיתי, עושה פוזות על עמוד. קוראים לזה "ריקוד יד", וזה באמת מאוד מרשים, אבל קצת משעמם. שני ליצנים מעבירים דחקות, מציגים את המוטיב שיעבור בכל המערכונים שלהם: מינימליזם כתשובה לפאר של מופעי הקרקס האחרים, מעין סאטירה עצמית ויעילה. רקדנית עם סרט במופע "מניפולציה", מקפצצת ומסובבת כאילו יש לה סיכוי במדליה בלונדון. רקדני סכיני-האש (כן, יש דבר כזה) – משנים את האוירה מימי הביניים העליזים לאתניות שבטית ומכניסים לשואו רובד חדש. אש זה יפה, אבל לא באמת מפחיד. נו תקפצו, תקפצו!

הציפייה משתלמת כשאל השמיים חוזר "האיש המעופף". הוא עולה ויורד מחבל בנג'י, ומתעתע בצופה עם תנועות שמשלבות כוח ואלסטיות. ויש גם מופע שקוראים לו "קורות רוסיות", הוא מוזר: צמדים של אקרובטים מחזיקים קורות חצי גמישות, שמאפשרות לאקרובט שלישי לשמור על יציבות אבל גם לקפץ עליהן כמו טרמפולינה. זה מפעים בבכל פעם מחדש לאילו גבהים האנשים האלה מצליחים להגיע, ואיזו שליטה מטורפת בגוף יש להם.

לפני השיא של המופע, ראינו  גם אמן שמציב את עצמו בתוך חישוק והופך למטבע אנושי מסתובב, ואת מופע הגמישות המתבקש – אבל הקצת דוחה בעיני, בו נשים מראות שהן יכולות לשים את הרגליים במקומות שלא יועדו לכך. אבל השיא הוא המופע השמימי הקבוצתי, שמשתתפיו תופסים זה את זה בטרפז בדיוק מדהים. הבדידות של אמני הטרפז מתחילת המופע, שהיו כל אחד לבדו, תלוי באויר; מקבלת לפתע קונטרסט עם כוחה הסוחף של הקבוצה, שפועלת כעת כמו גוף אחד.

וכשהם מגיעים להשתחוות – 55 איש מ-18 מדינות שונות, כשמאחוריהם מאות אנשי הפקה, 20 שנות מסורת, ומאות מיליוני צופים – אי אפשר שלא להחסיר פעימה. כוח הקבוצה הוא מה שהפך את "סירק דה סוליי" לאייקונה תרבותית, כוחה של קבוצה שכמו באגדות על לברוח לקרקס – מכילה את הצורך של כל אדם להשתחרר ולהתעופף לבדו, ובו בזמן להרגיש כמו חלק ממשהו גדול. גם אם הוא לא נמצא שם למעלה, אלא יושב למטה בקהל.

(צילומים: גיא פריבס)

>> סירק דה סוליי יופיעו בהיכל נוקיה בתל אביב, עד ה-25 באוגוסט, פעם או פעמיים ביום




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה