אל תדאגי…יהיה בסדר!

האירוע הבלתי נתפס שהתרחש לפני כשבוע בנחל צפית, בו מצאו את מותם עשרה בני נוער צעירים ונלהבים לקראת שנת המכינה שלאחר י"ב, במהלך תהליך המיונים, הותיר אותי, כמו רבים אחרים בעצב גדול, ובהשתתפות בצער. בימים הראשונים, התכנסתי בתוך עצמי, עד שהגיעה הכתיבה הטובה, היא העלתה גם הרהורים הוריים, וגם זיכרון על אירוע ישן, שלשמחתי הסתיים בשלום ,שהתרחש כאשר אני הייתי מדריכה צעירה ונמרצת בתנועת הנוער לפני יותר מארבעים שנה.

ביום חמישי שעבר, מרגע שהחלו להגיע החדשות על האסון שהתרחש בדרום הארץ, וניסיתי כמו ישראלים רבים, לקרוא ולהבין את מה שמוסרים לנו בין השורות, הבנתי עד כמה זה רע.  העובדה שהיינו באותו אחה"צ באזכרה משפחתית, עם מטריות שחורות בגשם שוטף, רק הוסיפה לתחושת התוגה. מאותו רגע וככל שהגיעו החדשות, השמות והתמונות, קשה היה לי לחזור למסלול הרגיל ולהמשיך. חשתי שאני מתכנסת בתוך עצמי, רוצה לשמוע, לראות, להבין, ובעיקר, בחוסר יכולת להבין. מעבר לתחושת הצער וההשתתפות בצער, מצאתי את עצמי ואני מניחה שכמו רבים מהישראלים ,עם כל אחד מהצדדים בסיפור העצוב הזה.

IMG_20180406_153544_768x1024

הייתי נערה שרצתה להתקבל ל"שנת שרות", שהתווכחה עם ההורים שזה לא "סתם בזבוז של שנה בחיים", ואמא ששלחה את שלושת ילדיה ל"שנת שרות". הייתי חניכה בתנועת הנוער שלא הצליחה לסחוב לבד את התרמיל בטיול הראשון, נתתי למדריך שיעזור לי, וננזפתי בדיעבד על ידי אבא שלא התמודדתי, והייתי מדריכה שהלכה קבוע עם שלוש מימיות על החגורה, ותיק עזרה ראשונה.  ובהמשך גם הובלתי טיולים ומחנות. הייתי תלמידה שיצאה לטיולים, והייתי מורה שהוציאה טיולים. הייתי חיילת והייתי מפקדת. הייתי ילדה, ואני אמא, ועוד מעט אהיה סבתא. התווכחתי עם הוריי שהכל בסדר, ותסמכו, וכולם" יוצאים, ול"כולם מרשים", ואני אמא שבודקת שוב ושוב אם חשבו על הכל, ואם יש על מי לסמוך, ולא מהססת להזכיר לילדי להזכיר למפקדיהם לבדוק אם יש עוד אופציה. מתוך ההתכנסות והעצב, קראתי דברים שנכתבו, רציתי לכתוב, וחיפשתי מה נכון, וכרגיל, בסופו של דבר, צץ משהו מהזיכרון.

New Doc 2018-05-01_4_1024x718

לא רק כאם, אלא גם כמורה, אני קרובה לבני הגיל הזה, שבמהלך שנת הי"ב, הם יותר בימי מיון, גיבוש ומבדקים, מאשר בימי לימודים. שנות השרות למיניהן, וסוגיהן, מעלות אתגר נוסף בפני ההורה המלווה מהצד. לאחר הרבה שנות בית ספר, בהם הכללים והתקנונים ברורים, ומערכת החינוך למדה לקחת פחות ופחות סיכונים מיותרים (לעיתים אף בהגזמה לצד השני) , ויש יחסי הורה-בית ספר ברורים, כולל הפתק הקבוע שהייתי נותנת כאמא, או מקבלת כמורה "הילד נעדר בידיעתי ובאישורי"  או "הילד לא חש בטוב" ודי היה בכך. ולקראת הצבא, על כל מורכבותו, שגם בו, החוקים, שרבים מהם נכתבו בדם, ברורים ומוגדרים בפקודות, נהלים ונספחים (מי מאיתנו לא פחד לא לצאת שבת, אם לא יצליח בבוחן על נספח 2 המשמים? ) בשנת השרות, הם כבר לא ילדים, אלא בוגרים בני 18. את מוסרת אותם למערכת שמצד אחד את רוצה להאמין שהכל מתנהל שם כהלכה, ומצד שני, מבינה מהר מאוד שיכולת ההשפעה וההתערבות שלך מוגבלת לחלוטין. והכי חשוב, "אמא, אל תעשי פאדיחות! ", ומאותו רגע, את לא יכולה לעשות כלום. קל וחומר בשלב "המיונים" , שהוא נוקשה והישגי הרבה יותר מכל מבחני הקבלה לסיירת מובחרת (ואני לא מגזימה), הם יעשו הכל כדי להיות בפנים, ואת, למרות הקונפליקט, תעשי הכל, או כמעט הכל לאפשר להם להגשים את החלום, ולהמשיך בו.

New Doc 2018-05-01_1_1024x861

אז מה שנשאר לי לעשות עכשיו, מעבר להבעת השתתפות בצער הנורא והמיותר הזה, הוא לספר סיפור עם חיוך קל, ומוסר השכל, על החלטה שלקחתי כמדריכה צעירה בנוער בנהלל, לפני יותר מארבעים שנה.  זכיתי להדריך במשך שלוש שנים קבוצת חניכים שהייתי מבוגרת מהם בסך הכל בארבע שנים. אהבתי מאוד את החניכים ואת ההדרכה. ועד היום, לפחות שתיים מהן עוד קוראות לי "מדריכקה" מלווה בחיבוק ענק, היכן שאנחנו לא נפגשות בעמק.

באותן שנים, הפחד הגדול לפני טיולים, היה ממחבלים. אירוע הטבח במעלות בו נלקחו תלמידים כבני ערובה, היה טרי. לא היה טיול, מחנה, או כל פעילות אחרת שהייתי צריכה לצאת אליהם, שלא קדם לו ויכוח קולני ודרמטי בבית, כשאמא אומרת:  "מירב, אולי לא תצאי, זה נורא מסוכן", ואבא אומר:" לא מוותרים, לא עוצרים את החיים, יוצאים! " ובאמת בסוף יצאנו להכל, מוודאים ומבטיחים שננקטו כל אמצעי הזהירות. לא היתה פעילות שלא היינו מלווים, לא באבות של הילדים עם רובה צ'כי, אלא עם בחורים חסונים "יוצאי צבא" מהמושב, שזה עתה השתחררו מהשרות הצבאי הקרבי, עם נשק אוטומטי,  שנענו לקריאה ונהנו לצאת איתנו, כי לא מפסיקים לטייל בארץ ישראל.

הפעילות עליה אני מספרת, היתה מבצע לילי בחופש פסח, שיחזור "מבצע דקל" בו נכבשה העיר נצרת במלחמת העצמאות. זו היתה הכוונה. השיטה-התכנסות, הליכה כל הלילה, "כיבוש" ופיזור בבוקר. הכוחות-כמאתיים חניכים בכיתה ח' מהעמק. בקבוצה אותה הדרכתי, היו כמה בנות, ושני בנים, שמשום שלא ביקשתי את רשותם לפרסם את הסיפור, אקרא להם א. ור. הם היו צמד חמד, בדרך כלל, היו באים לביתי לפני הפעולות בערב שבת, לאסוף אותי לפעולה. כמה ימים לפני ה"מבצע" אמר לי א. שהיה בן יחיד לאמו, ואביו נפטר כמה שנים קודם לכן, בעצב שאמו לא מאשרת לו להירשם ולצאת.  מה עושה מדריכה מסורה? באה לעשות לאמא שיחה, ולשכנע אותה. כי אנחנו נחושים, ולא מוותרים, ונעשו כל הסידורים, והכל יהיה בסדר. ישבתי איתה בחוץ על הדשא שלפני ביתה, והסברתי לה שזה ליל ירח, ושיש מלווים רציניים, ושארבעה מהם מהמושב, ומניתי את שמותיהם ( גם כיום, הם בחורים אחד אחד), ושיש רכזת אזור אמיצה ונחושה, ויש אישורים, והכל יהיה בסדר. כנראה שהייתי מאוד משכנעת, כי האם הסכימה, וא. הגיע עליז ושמח למסע.

New Doc 2018-05-01_3_1024x939

אני לא זוכרת למה עצרנו למרגלות מחנה הקבע של ה"נוער העובד" ביער כפר החורש, אם היתה זו מנוחה לאסוף כוח ולנוח, או אולי חיכינו ונערכנו להתקפה ב"שטחי הכינוס" כמורשת הפלמ"ח, אבל בעודנו יושבים בחושך השחור, מגיע אלי ר. בשמחה ובששון,   צוחק כולו ואומר לי: "מירב, חטפו את א." ואני מגיבה ב: "בטח, בטח", שמשמעותו העמוקה-אל תבלבל לנו את המוח, ואל תנג'ס לנו בשיחת המדריכים הנעימה והמצחיקה שלנו, ותחזור לעניינך. והוא גועה בצחוק, ואומר לי:" מירב, אני לא צוחק!", עד שלבסוף אמר :" מירב, אני צוחק, אבל אני לא צוחק, א. נחטף". משהו בנימה בה דיבר, וההיסטריה בה היה, גרמה לנו, חבורת המדריכים להבין שכדאי לנסות להבין מה קרה. ר. סיפר שהם עלו קצת יותר למעלה בשיפוע עליו ישבנו, להטיל את מימיהם, לפתע באו ערבים עם כאפיות מהיער, וחטפו את א. השנייה שבה הבנו שזה לא סיפור אלא אמת, היא קצרה, אבל הופכת. בן רגע, כל הבחורים החסונים שהשווצתי בהם, החלו לסרוק את היער עם נשקים שלופים בצעדים שעד היום נראים לי צעדים של ענקים. ריכזנו את החניכים, ספרנו והתפקדנו, אכן א. איננו. תוך ניסיון להמשיך את הזרימה הטובה של הפעילות, מבלי להכניס את החניכים לאימה,"רכזת האזור" נזכרה שהחבר'ה מאחד המושבים בעמק "הבטיחו לה" נקמה על משהו, וחשבה שזו אולי נקמתם. אני לא זוכרת מה עוד נעשה, אני רק זוכרת שאחרי שעה, או שעתיים, מה שבכל מקרה נראה לי כנצח, הגיע פתאום א. כולו עוז ואייל, עליז ושמח מצד אחר של הדרך. ואומר לי : "לא קרה לי כלום", מה שרק עשה לי עוד יותר מפחיד, ומספר שהחוטפים כיסו את עיניו בכפייה, סחבו אותו במעלה היער, הכניסו אותו לאוטו שהמתין למעלה, דיברו ביניהם בערבית, השמיעו ברדיו תחנה ערבית, ואמרו לו שהם לוקחים אותו לג'נין. כמו שאמרה "רכזת האזור" : חתיכת נקמה היתה לחבר'ה מתל-עדשים, אבל למה מתוך כל המאתיים חניכים שהיו באותו לילה בפעילות, הם בחרו לקחת דווקא את א. בן יחיד לאימו, שמירב המדריכה שלו עמלה קשות לשכנע אותה להסכים לו לצאת?  אחרי שסובבו אותו בנצרת קשור עיניים וכפות בתוך האוטו, הביאו אותו קרוב למקום בו היינו, שחררו אותו ואמרו לו לרוץ לעברנו.  הסיפור נגמר בשלום, א. יצא מזה בחיוך עצוב. למחרת באתי מבוישת לאמו , שוב ישבנו על הדשא, והתנצלתי על הביטחון בו שכנעתי אותה ש"הכל יהיה בסדר", כי באמת, מה אנחנו יודעים…

New Doc 2018-05-01_2_826x1024

לאחר מספר שנים הם עזבו את המושב. ולאחר עוד כמה שנים, פגשתי אותו כקצין במדים, וצחקנו יחד על האירוע מהעבר. שבינינו, לא היה מצחיק בכלל. אתמול בדקתי עם דודתו שמתגוררת במושב, ושמחתי לשמוע שהוא בטוב.

מאז למדתי להיזהר מאוד במה שמבטיחה, לבדוק שוב ושוב אם יש כיסוי להבטחה, ובעיקר לנהוג בענווה ובצניעות.

____________________________

בתמונה השנייה-קבוצת הנוער עליה נמנתי, במחנה הראשון בחורשה על יד נהלל, עם המדריכים ניצן דגן ואורית דניאלי

תמונות שלישית ורביעית, קבוצת חניכי נהלל  במחנה "בני ישראל" ביער זיקים. בתמונה הרביעית, מתבלט אריק יעקובוביץ ז"ל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה, אתו הדרכתי.

תמונה חמישית-מפקדת הפלוגה במחנה "חומה ומגדל",יער כפר ויתקין 1977

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.