הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

יוצרת, כותבת ואוהבת. נמצאת בחלק הטוב של החיים, אחרי הפרידה מההורים ולקראת בוא הנכדים. פנויה ליזום וליצור. משלבת את אהבת העיצוב התפירה והבדים עם אהבת הכתיבה והסיפור, עם הוראה אישית,מתקנת ובונה לתלמידי תיכון, בעיקר... +עוד

יוצרת, כותבת ואוהבת. נמצאת בחלק הטוב של החיים, אחרי הפרידה מההורים ולקראת בוא הנכדים. פנויה ליזום וליצור. משלבת את אהבת העיצוב התפירה והבדים עם אהבת הכתיבה והסיפור, עם הוראה אישית,מתקנת ובונה לתלמידי תיכון, בעיקר בהיסטוריה,שהיא תחום הידע והעניין שלי. ובין לבין רעיה ואם לשלושה במושב נהלל, שהוא ביתי.

עדכונים:

פוסטים: 44

עוקבים: 2

החל מאוגוסט 2017

לקראת יום הזיכרון, סיפור האבל והשכול המשפחתי שמלווה אותי משחר ילדותי. דודי ראובן בביוף ז”ל, שעל אף נסיבות חייו הקשות בחר לשרת ב”סיירת גולני”, עבר איתה את המלחמה הקשה ב “ששת הימים” בתל פאחר, ומצא את מותו כחצי שנה לאחריה בפעילות מבצעית בעמק בית שאן.

16/04/2018

היה לי דוד, ראובן. הוא נהרג בכ”ה בחשון תשכ”ח, 27.11.1967 לפני קצת יותר מחמישים שנה. זיכרונו וחסרונו מלווים את חיי יום יום מאז.

ראובן דודי, היה אחיה הצעיר של אמי, מלכה . הוא נולד בירושלים כמעט עם המדינה, לאמם רינה , כשכבר היתה מבוגרת ולא בקו הבריאות, ולא זכה ליהנות מטובה כאם. בגיל 51 הלכה לעולמה לאחר שנות כאב ,חולי וסבל. מותו הפתאומי של האב, ריבי, ביום סיום השבעה על האם, השאיר את ראובן יתום מאב ואם בגיל 6, ואת אמי, שגם היא כמו ראובן, נולדה בארץ, בת 16, ולבד בעולם. אחותם הגדולה, שנולדה בבוכרה, היתה מטופלת בתינוקות משל עצמה, ושני האחים הבוגרים רק החלו לפלס את דרכם בחיים, ונישאו בסיום אותה שנת אבל.  אינני יודעת איך וכיצד התקבלו ההחלטות במשפחה באותו רגע משברי, אך ראובן, שהיה מאוד קשור לאמי, הוכנס לבית יתומים, בשם “משק ילדים מוצא”.

New Doc 2018-04-15_1_1024x755

את המוסד הזה, או כמו שקראנו לו  בעגה המשפחתית, “המוסד של ראובן”, אני מכירה היטב. שם נערכו האזכרות השנתיות לראובן במהלך כל שנות ילדותי והתבגרותי. המוסד, שבעברו ההיסטורי היה ממוקם במושבה מוצא, הרבה לפני שראובן הגיע אליו, הופצץ במהלך מלחמת העצמאות ולכן קיבל מקום חלופי בביתה הנטוש של משפחה ערבית אמידה בשכונת טלבייה  המפוארת. המבנה, המכונה “בית האריחים” בשל העיטורים על קירותיו החיצוניים, נרכש ושופץ בשנים האחרונות על ידי משפחה יהודית עשירה. אני הכרתי אותו  כבית יתומים קודר. ( לפני מספר שנים העליתי על הכתב את חווית המפגש המחודש שלי עם אותו מוסד דרך סיור שנערך בשכונה-”בית היתומים של ראובן”)

יום האזכרה, היה יום קדוש. היינו יוצאים בבוקר מהבית בנהלל, ועולים לירושלים. מגיעים אל בית הדודה לקראת צהרים. מתכנסים כולנו, ואוכלים ארוחת צהרים בוכרית דשנה, עם אושפלוב מהביל, כמו שרק היא ידעה להכין. ממשיכים לקראת השעה שלוש בהמרצתו של דודי אל חלקת הקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל,  פוגשים שם את נציגי הצבא  ואת חבריו של ראובן מכל תחנות חייו הקצרים, מבית היתומים, מקיבוץ שלוחות בו שהה בחברת נוער, מהסמינר למורים בבית הכרם אותו סיים כמורה ומ”סיירת גולני” בה שרת ונפל, ולאחר מכן, לאזכרה במוסד בו גדל והתחנך. מנהל המוסד היה מנצח על טקס האזכרה, מספר לחניכים הצעירים שלא הכירו את ראובן, ולא תמיד הבינו את המעמד, איך ראובן היטיב לנגן בפסנתר שניצב על יד גרם המדרגות בכניסה .הפסנתר שמעליו התנוססה תמונתו כחייל במדים עם לוחית זיכרון הנושאת את שמו. על קריאתו המרגשת בתורה, על בר המצווה שלו שנערכה במוסד, ועל ספר התורה בארון הקודש של המוסד, שהוכנס לזכרו ביום השנה הראשון לנופלו. לצד הפסנתר עמדה הספרייה התורנית שהוקמה לזכרו.

ראובן היה אחיה הצעיר של אמי, ובהרבה מובנים, היה האח הבכור שלי. היתה בניהם קירבה מיוחדת במינה, שותפות גורל ותמיכה. בכל חופשה מזדמנת בכל תחנות חייו, ראובן היה מגיע לביתנו בנהלל, ונהנה מתחושת הבית שקיבל מהורי. אבא, מלוחמי  הקומנדו של תש”ח ובן נהלל, היה בעבורו מודל אבהי ישראלי תומך. עם אמא היה נהנה מאחוות אחים. היא דאגה לבשל ולהכין לו את שאהבו שניהם, מתרפקים על טעם של בית שאיבדו מוקדם מידי. יושבים היו יחד שעות על יד השולחן במטבח הקטן, מדברים, חולקים עבר והווה, ומתפוצצים מצחוק. על הכל צחקו. לראובן היתה שמחת חיים והומור בלתי רגיל, למרות נסיבות חייו הכל כך עצובות  . כשאמא היתה איתו, לא היתה שמחה ממנה. כשראובן נהרג, אני הייתי ילדה בת שמונה, ואחותי תינוקת רכה. באחת ניטלה מאמא ומהבית אותה שמחה. ממרחק חמישים שנות, כשאמא גם היא כבר לא בין החיים, אני יודעת שכשנהרג, לא איבדתי רק אותו, אלא גם את אמי, את ביתי ואת ילדותי.

ראובן היה דוד טוב. תמיד היה מפנק אותי, מצחיק אותי, מביא לי “משהו” מהדרך, ולפעמים גם רב איתי על תשומת הלב של אבא או אמא. בכל אחת מתחנות חייו במהלך אותם שנים, הגעתי לבקר אותו עם הוריי. מיד היה מעמיס אותי על כתפיו, משפיע עלי אהבה ומתהדר בי. גם כיום, באזכרות  שמתקיימות אחת לשנה, ביום נפילתו, כשאנו, האחיינים, נפגשים עם חבריו הנאמנים והמסורים, אני נהנית לשמוע מהם על בנותיהן הבכורות שקרויות מירב, לא בגללי, אלא בזכותו, בשל הדרך בה אהב אותי וגלגל את שמי ומעשיי על לשונו.

New Doc 2018-04-15_3_1024x857

ראובן, שהיה יתום מאב ומאם כבר מגיל 6, יכול היה להימצא במסלולי חיים אחרים קשים וכואבים, אך ראובן מעולם לא ויתר לעצמו,ועשה הרבה לשם כך. בכל מקום שהיה, העצים את יכולותיו, הצטיין בספורט, בנגינה, בלימוד, בעבודה ,ובחברות טובה. החברים שצבר במהלך חייו הקצרים מהווים לי עד היום מעין “דודים רחוקים”, וזכרו שעולה במפגשים אלו, תמיד מלווה בחיוך רחב ואהבה גדולה.

ראובן עוד כנער, בחר בשרות קרבי, “ירמי מן הצנחנים” שימש לו כמודל. הוא מאוד רצה להגיע לצנחנים, ועד היום אני זוכרת את האכזבה על פניו כשחזר הביתה מן ה”קלט” והרופא הצבאי פסל אותו מלהיות צנחן, בגלל פציעה שנפצע כילד. כל אותה שבת, טיילנו, וההורים דיברו על ליבו ועל נפשו. באותה שבת, גם האקורדיון שלו, זה שהיה מונח שנים, גם לאחר מותו ,בארגז החום  כמצבה דוממת  מאחורי הדלת בחדר האורחים, עבד שעות נוספות . כמו בכל פעם שהיה שב מן הצבא, מוריד את הנעליים הכבדות, מפזר את הגרביים על השטיח, מתיישב על כיסא העץ השחור, מנגן ושר. “היה לי נער, מאוהב היה לי נער”, “הצריף הרעוע”-נרדמה הילדה והנר בידה..,  “כאן במקום שעות דרכנו..” .

New Doc 2018-04-15_2_1024x686

ראובן הגיע ל”סיירת גולני”,  אותו רופא שפסל אותו מלשרת בצנחנים, אישר לו צניחות במסגרת אימוני הסיירת. ראובן נלחם עם הסיירת בקרבותיה הקשים בתל- פאחר,  במהלך מלחמת ששת הימים, ושרד אותם. רבים מחבריו לצבא לא ידעו  כי הוא יתום מאב ומאם, ומחלק את שבתותיו בין בתי אחיותיו, מחשב אם יספיק להגיע לפני כניסת שבת לאחותו הגדולה בירושלים, או אם יגיע אחרי כניסת שבת, אלינו, לנהלל.

הוא נהרג חצי שנה לאחר המלחמה כאשר בדקו מעברות מים בירדן, ממארב מצער וכואב של חבריו ליחידה. באותו לילה נהרגו שלושה לוחמים נוספים, וכמה נפצעו. אחד הפצועים הוא הסופר מאיר שלו , שבספרו “עשו” מצאתי את מה שנראה לי כתיאורי אותו לילה נורא בסבך.

IMG_20180415_165457_768x1024

כמו שפתחתי וציינתי , אובדנו וזיכרונו מלווים את כל מהלך  חיי. בנוסחה משפחתית מיוחדת ומורכבת שנוצרה במהלך השנים, ביום הזיכרון אני נמצאת באזכרה בנהלל, והמחשבות נתונות לראובן שקבור בהר הרצל. במהלך “שבוע הזיכרון”  אני מגיעה לקברו ופוגשת את האין, וביום נפילתו, אני בהר הרצל בירושלים עם בני הדודים, עם החברים הנאמנים והקרובים, ועם נציגי הסיירת. כולנו נזכרים ומספרים על עוד מעשה קונדס שלו, ומתפוצצים מצחוק.

לאורך כל הדרך הארוכה, אני שבה ומבכה את אובדנו-אובדני. יהי זכרו ברוך!

_______________________________

תמונה ראשונה-אמא, ראובן ושני האחים הבוגרים עם תמונת ההורים, בסיום השלושים למותם.

תמונה שנייה-אני הקטנה בזרועות ראובן.

תמונה שלישית-אמא וראובן באותה שבת ראשונה שלו בצבא, כשנפסל לממש את חלום חייו, הצנחנים, בטיול על גבי המוחרקה.

תמונה רביעית-קברו של ראובן בהר הרצל, כפי שצילמתי השבוע.

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

תמרוק שמעלה ציחקוק-בתשלומים!

רציתי לכתוב שלפני מספר חודשים, ואינני זוכרת בדיוק מתי...אבל האמת, אני זוכרת בדיוק מתי. התשלומים שפרסתי ב"ויזה", מזכירים לי כל חודש את האירוע, ועוד רגע הוא ייעלם מדף ה"ויזה", אבל לא מהזיכרון. לפעמים, כשעושים הוצאה גדולה, או סתם...

תצוגה מקדימה

השני. ח' באלול-גרסת הסרוויז

וכך, עבר חלף לו שבוע , והנה, השני. קשה היה שלא להבחין בשבוע המרגש שעבר עלי, פתיחת הבלוג והתגובות היתה רק חלק ממנו. חגגתי 58, וכן יום נישואים, 35 שנים. כן, באותו יום ממש, צירוף שהיו שנים שחשבתי שאין טוב ממנו, והיו שנים שחשבתי שזו...

תגובות

פורסם לפני 10 months
תצוגה מקדימה

שנה טובה, שנות טובות, או אגרות ברכה?

יום רביעי, זה היום שלי, בו אני משתפת את הבלוג. היום לשמחתי זה יצא  ברגע המיוחד הזה של ערב ראש השנה. הרגע בו מתקדשים בחגיגיות של התחלה חדשה,ומברכים מעומק הלב בהרבה טוב, ומתכוונים לכל מילה. מברכת את כולנו בשנה טובה! ואם ברכת...

תגובות

פורסם לפני 9 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה