מעורב ירושלמי

למרות השם הכל כך "בשרי "שלו,הסיפור מאוד צמחוני. אז מה הביא אותי לתת לסיפור שחלק מכוכביו הם בכלל עציצים את השם "מערב ירושלמי"?כנסו ותגלו

אין אחד שקורא את הכותרת של הפוסט הזה, ולא חושב על אותה מנת בשר המורכבת משלל איברים פנימיים, הנושאת את השם הכל- כך מיוחד הזה "מעורב ירושלמי". הפוסט הוא בהחלט סיפור על "מעורב ירושלמי" רק מסוג שונה לחלוטין ממה שתיארתם לעצמכם. אז עד שאתאר לכם בדיוק ולפרטי פרטים , כמו שאתם כבר מכירים אותי ואת דרך כתיבתי, את הרכבו של אותו "מעורב ירושלמי", אתן כמה הקדמות הכרחיות ומתבקשות.

ראשיתו של הפוסט בשיחת לילה שקטה בין אישי לביני במיטה. כן, זה קורה לנו לפעמים. הוא חזר מאיזו ישיבה מתקנת עולם או מושב, ואני כבר קראתי ונמנמתי חליפות על יצועי. היות שהיתה זו הפעם הראשונה במהלך היום בו התאפשרה לנו שיחה שקטה לחלוק את חוויות היום, הוא סיפר לי משהו, ובטח גם אני סיפרתי לו דבר או שניים, מנסים לסגור את חוויות היום רגע לפני שנת הלילה. לפתע פרצתי בפרץ צחוק גדול ומתגלגל . "מה את צוחקת?" הוא שאל , והשבתי לו: "אני רואה את התמונה". מבולבל לרגע הוא שב ושאל : "הראיתי לך את התמונה?" ואני השבתי: "מה יש גם תמונה? לא, לא הראית לי." גם הוא התחיל לצחוק ושאל: "שאקום ואביא רגע את מכשיר הפלאפון שלי כדי להראות לך את התמונה?" והתכוון לקום ולהביא אותו מעמדת הטעינה והשינה שלו בחדר -העבודה הסמוך. (כי אנחנו לא אוהבים לישון עם "המרגלים הקטנים" הללו, כפי שאני מכנה אותם בשעות הלילה, על ידנו) "לא" אמרתי, "חבל שתקום, אסתכל כבר מחר" ולמרות שלא הפסקתי לצחוק, לבסוף נרדמנו.

למחרת בבוקר כבר שכחנו מהתמונה, והתיישבנו על יד השולחן בחדר העבודה ועסקנו בעניינים שונים ואחרים. בשלב מסוים אחיו של אישי בא לשוחח איתו על עניין אחר ,ואגב שיחתם הזכיר את הנושא הנזכר והמצולם בתמונה המופיעה בקבוצת הווטסאפ שלהם, "האחים" או "הבנים והבנות" או "האחים והאחיות" או "ילדיה של סבתא דבורה". הם התחילו לשוחח בכובד ראש גם על הנושא הזה, ואני שעסקתי בעניינים אחרים על מסך המחשב שלי, שוב פרצתי בצחוק גדול. "ראית את התמונה?" שאל גיסי. "לא" השבתי, אבל רק מתיאור הסיטואציה, כפי שנשמעה מפיהם התפוצצתי מצחוק. עד שאישי חיפש, מצא והציג לי את התמונה על מסך הפלאפון שלו, שבנו לדבר על הסיטואציה ,מנסים למקם אותה בתוך ההוויה הישראלית העכשווית והירושלמית. מהר מאוד נקבע בכוחות משותפים השם ההולם לפוסט שטרם נכתב, אבל כבר התחיל להתבשל במוחי הקודח-מעורב ירושלמי.

אני בטוחה שהסתקרנתם. אבל רק עוד הקדמה קטנה לפני שאכנס אל כל אותם "איברים פנימיים". אגיד שיש כאן סיפור שלא יכול לעבור טוב אצל בעלי קיבה רגישה, לא כי הוא בשרי, והם צמחונים, אלא כי הוא סיפור עם הומור של "שבעה".

אני לא יודעת איך זה אצלכם, אם כי אני יכולה לנחש. "שבעה" היא שבעת הימים בהם יושבים יחד בני המשפחה לזכרו של אדם קרוב שנפטר. ב"שבעות" וזה מאוד תלוי בעדה ובנסיבות המוות של המנוח, יש תפילות, יש אוכל, יש מבקרים, יש עצב, יש בכי ויש כאב. יש משפחות שיש בהן גם מריבות, כעסים, עלבונות ודרמות,  אבל אני חושבת שבכל המשפחות יש, גם אם לא מדברים על זה בקול רם, צחוקים, אבל לא צחוקים סתם, אלא צחוקים צחוקים שמתרחשים כאשר קהל המנחמים הולך, והמשפחה נשארת עם עצמה.

IMG-20170416-WA0006_768x1024

כאשר סבתא דבורה, אימם, נפטרה לפני מספר חודשים, היה זה בראשית ימי הקורונה. בשל הצירוף של "דיור מוגן" בירושלים ,ההקפדה בה נקט למען בריאות כלל דיריו, וההנחיות והתקנות של משרד -הבריאות , נגזלה ממנה ומאיתנו הזכות להיפרד כמו שצריך, להיות איתה בימיה וברגעיה האחרונים ולקיים הלוויה מכובדת או לשבת יחד "שבעה". בהתחלה הנחנו שכאשר תסתיים הקורונה נערוך "שבעה מאוחרת" אליה נזמין את בני המשפחה הקרובים והרחוקים, וכל החברים שרצו להיות איתנו. אבל זה לא התרחש, ראשית כי הקורונה בעצם טרם הסתיימה, ומסתבר שגם התחילה שוב. שנית, כי כל אלבומי התמונות היו סגורים בדירתה, שהיתה סגורה אף בפנינו, מתוך הבנה והסכמה עם מנהל הדיור המוגן, מתוך דאגה כנה לדיירים האחרים באותו בית, והרצון לשמור עליהם מפני מפגעים מיותרים העשויים להיכנס מהחוץ פנימה. ושלישית, כי לכל דבר יש את הזמן שלו, ויש דברים שכאשר עובר הזמן, לעולם כבר לא יהיו אותו דבר, בטח "שבעה".

IMG_20180627_180052_1024x768

לפני כשלושה שבועות התאפשר פינוי הדירה. אני לא צריכה להרחיב בפני רבים מקוראיי מה זה אומר לפרק את בית ההורים. בביתו של כל אחד מהילדים נמצאים עכשיו רהיטים וחפצים שהוא אוהב, וביקש לקחת כמזכרת. התמונות המשפחתיות הרבות שהיו באלבומים או תלויות על הקירות, והמסמכים החשובים, הועברו לסריקה, כדי שיוכלו להיות בידי כולם.

IMG_20180627_183748_768x1024

מספר שנים לאחר שסבא ג'רלד הלך לעולמו, סבתא דבורה בחרה למכור את הבית היפה והחצר המטופחת בקריית- טבעון, ולעבור לדיור מוגן בירושלים, סמוך לאחת מבנותיה. ילדיה ליוו אותה בתהליך בחירת הבית החדש והציעו הצעות מהצעות שונות, אבל מי שהכיר את סבתא זוכר עד כמה היתה אשה נחושה, שידעה בדיוק מה היא רוצה. "בית בלב!" היא אמרה והתעקשה על בחירתה מול כל קושי או ביקורת שהעלה מישהו מהילדים או הנכדים.

בחירתה היתה נפלאה עבורה, והיא זכתה לשבע שנים מאושרות, אם לא המאושרות בחייה בין כתלי  בית זה, שהוא הרבה מעבר לבית, וכולו לב. כל אחד מאיתנו, צאצאיה, זוכר בעלבון מחויך איך תכנן להגיע לבקר אותה, וכשהתקשר יום קודם לתאם סופית, שמע את התשובה: "בשעה הזאת אני לא יכולה-יש לי חוג תנ"ך, או חוג התעמלות, או חוג סריגה, או צילומי סרט". בשנתיים האחרונות לחייה היתה איתה מטפלת שעד הרגע האחרון סבתא הקפידה לקרוא לה "שותפתי לחדר" (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

כאשר ילדיה ביצעו בדרך המרגשת המאפיינת אותם את סגירת הבית ב"בית בלב", הם חיפשו דרך נאותה להודות לבית הזה, שמילא את ליבנו הכרת תודה ותחושת בית לאורך כל אותם השנים. הדרך היחידה שנראתה להם נכונה ,היא להודות באופן אישי וצנוע לכל אחד מאותם אנשים שהקלו על סבתא את חייה. זה נשמע מאוד הגיוני, רק שהמדיניות של הבית אוסרת על העובדים לקבל מתנות אישיות. כאשר הסבירו האחים שמדובר במחווה קטנה שאינה כוללת כל טובת הנאה, שהרי הדיירת כבר מזמן דרה לה בעולמות העליונים, והדרך היחידה להודות אישית ניטלה מאיתנו, התקבלה הסכמה. הוזמנו עציצים קטנים ופורחים שיינתנו לכל אחד ואחד מהם, נבחרה התמונה המתאימה, נוסחו כמה מילות תודה, וכך היה.

IMG-20200624-WA0018_1024x803

אז תשאלו בצדק: "אז ממה התפוצצת מצחוק?" או: " מה קשור 'מעורב ירושלמי?" ובכן,  הסתבר לנו שיש אירוע בו יהיו נוכחים כל עובדי הבית, וניתן יהיה להניח בו את כל העציצים, וכל אחד מהם יוכל לקחת לו עציץ. ומהו האירוע? אחד מעובדי האחזקה המסורים, ערבי  ממזרח העיר,  נישא לבחירת ליבו. על פיסת הדשא המלאכותי בחזית הבניין, המשמשת בימים רגילים כגינת ישיבה לדיירים  , נערכה לכבודו מסיבת חתונה. קהל המוזמנים לא כלל את דיירי הבית,אוכלוסייה ותיקה המורכבת מילידי -הארץ הדוברים עברית, אנגלו-סכסים הדוברים רק אנגלית, וכאלו שהם גם וגם, שכן הם עדיין נשמרים ונזהרים בדירותיהם מפני הוירוס.  קהל הקרואים היה מאנשי הצוות המטפל,חלקם נוצרים ,חלקם מוסלמים וחלקם יהודים, מהם יש חילונים ויש חרדים, יש אורתודוכסים ויש "רק" שומרי מסורת, ומכל המטפלות הזרות, הפיליפיניות ואולי גם ההינדיות של הדיירים.

IMG-20200625-WA0012_768x1024

על השטיח האדום שנפרש בגינה הקטנה, הצופה על משכן הכנסת, עמדו בגאון ובזקיפות קומה, מקשטים את המסלול  ומחייכים תחת מעטה הצלופן, העציצים אותם העניקה המשפחה לעובדים, כשעליהם מתנוססת תמונתה של סבתא דבורה, שנולדה בארה"ב לאם שנולדה בירושלים, לא רחוק מאותו בית עצמו, ועזבה אותה לאחר מלחמת העולם הראשונה. סבתא שבפרץ של ציונות נלהבת עלתה לארץ לאחר מלחמת ששת- הימים, עם סבא ג'רלד, שבכלל רצה להגר לאוסטרליה, ועם שלושת ילדיהם, והספיקה לחיות מספר שנים בקיבוץ בעמק, לעבור לבית בקריית -טבעון, ולמות בירושלים בעצם ימי הקורונה.  אם זה לא מעורב ירושלמי, אז מה זה מעורב ירושלמי?

אתם מבינים למה התפוצצתי מצחוק?  אני בטוחה שאם מישהו שם למעלה בשמיים ,היה יושב בסבלנות ומקריא לסבתא לאט לאט את הפוסט שלי בעברית, גם היא היתה מתפוצצת מצחוק.

שלא נדע צער!

__________________

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.