הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 154

החל מאוגוסט 2017

סיפור על גמדים ענקים, ליתר דיוק, גמדיות ענקיות. בשונה מהסיפור הקלאסי כאן הסנדלר הוא תופרת, הגמדים הן עלמות מקסימות, והנס מתרחש לאור היום ולא בחשכת הליל. חוץ מזה הסיפור קלאסי

26/05/2020

בטח כולכם זוכרים ומכירים את הסיפור ההוא, על הסנדלר הזקן והעני שלא היה לו כוח לעבוד, וגם לא היה לו כסף, אשר קנה במעותיו האחרונות עור, כדי לתפור מספר זוגות נעליים, למכור אותם  ולהתפרנס. לנו סיפרו אותו בגן הילדים והוא תמיד מאוד הרשים אותי. בלילה טרם עלה על יצועו, גזר הסנדלר את רצועות העור, ותיכנן  לקום השכם בבוקר, ולהתחיל במלאכת יומו. להפתעתו הרבה כאשר ניגש אל שולחן העבודה שלו ראה שכל זוגות הנעלים שתכנן לתפור, עומדות תפורות ומוכנות. היה שם מין שיתוף פעולה כזה בין הסנדלר טוב -הלב, לגמדים הנפלאים שבאו כל לילה במפתיע, תפרו את שגזר, ועזרו לו לצאת מן המיצר. אני לא ממש זוכרת איך בדיוק הסיפור שם נגמר, ואתם כבר למדתם עלי שכמורה טובה, אני תמיד אומרת לתלמידים שלי, שמאוד חשוב לדעת להשתמש בדוגמה כדי להמחיש ולהשיג הבנה. אך מרגע שההבנה הושגה, אפשר להניח לדוגמה ללכת לדרכה בשלום כמו אותם גמדים שנכנסו ויצאו דרך החלון, ולחזור למציאות בהבנה ובהשלמה.

IMG-20200526-WA0035_1024x575

אצלי, הסיפור שונה בהרבה נקודות, אבל יש בו מוטיבים דומים. ראשית, אני תופרת ולא סנדלר. שנית אני אישה והוא גבר. הוא גם היה זקן, ואני צעירונת. אני בניגוד אליו, ברוך השם גם לא רעבה ללחם, וזו לא פיסת הבד האחרונה שלי. להפך, השבוע נסעתי לנחלת- בנימין (הרחוב של חנויות הבדים בתל-אביב) , מחוז חלומותיי, שהלך והתרחק ממני במהלך ימי הקורונה, בלב רחב ובארנק מלא, וקניתי המון בדים משמחים ומרגשים, שמילאו את ליבי ביצירתיות ובשמחה מרובה. מתוך ידיעה שאני רק אחזור הביתה, ואקום למחרת  כדי לשוב ולתפור את השמיכות השמחות שלי (וגם את הנחשושים) , ולא מסכות כנגד הקורונה. אני בניגוד אליו גם לא גזרתי והנחתי את הכל פרוש על השולחן. קיבלתי אמש הזמנות למספר עבודות שרצוי שיהיו מוכנות עוד לפני החג, וחשבתי איך אקום הבוקר ואנצל כל דקה פנויה, כדי להספיק ולהיות מוכנה עם התוצרת בזמן.

IMG-20200524-WA0024_576x1024

רק שבלילה במיטה, הרגשתי את הגב שלי מושך קצת לפה וקצת לשם, והרהרתי ביני לבין עצמי, מדוע ולמה הוא משמיע את קולו. נזכרתי   שכאשר נסעתי בתחילת השבוע לקנות בדים, פנים אל פנים, או ליתר דיוק בלטיפות ומישושים, ולא בהזמנה בטלפון תוך העזרות במשלוחים ושליחים, רצתי מרוב התלהבות אל חנות הבדים, משאירה את אישי מאחור לחפש חנייה, מרחפת בין החניות ברחוב, ומברכת לשלום בחיוך רחב שהסתתר תחת המסיכה את חברי הוותיקים, מוכרי הבדים, בהחלקת מרפק  חמימה. בחנות עצמה התחלתי לדלג לי בין שפע גלילי הבדים. משכתי את הגלילים הכבדים מפה ומשם, וגם לשם, מערמת ערימה של בדים נבחרים, שומרת שאף אחד לא ייקח לי ממה, מסמנת לעובד בחנות אילו בדים אני רוצה שיחלץ בעבורי מהפינות המרוחקות אליהן לא הצלחתי להגיע, ולהצביע על הבדים אותם אני רוצה שיתחילו לגזור לי, רצוי במהירות, כי אני עוד בדרך אל הנכדה.  בדרך כלל, אנחנו עושים זאת יחד, אישי ואני. אני אומרת מה אני רוצה, והוא מחלץ את הבדים מבין המדפים. הפעם, ההתלהבות שלי, והזמן שלקח עד שמצא חנייה גרמו לכך שעד שהגיע לעזור לי במלאכה, ולצלם אותי שמחה, כבר סחבתי אי אלו משקלות כבדים, צבעוניים ומעוררי השראה ליצירה, הנקראים בדים, באופן מרשים למדי, כזה שאף מאמן כושר אישי לא היה מצליח להוציא ממני. טוב אמרתי לעצמי, כנראה כמו בסיפור ההוא, לא רק הסנדלר היה זקן, כנראה שאני כבר גם לא כזו צעירה.

IMG-20200524-WA0023_576x1024

הבוקר, התחלתי לארגן את המחשבות ואת השולחן לעבודה, מנסה לתכנן את סדר הפעולה, חשה את הגב ומקפלת אגב כך את כל הבדים החדשים שכבר שעברו אתמול טיפול במכונת הכביסה. אפילו גזרתי בד או שניים, מבינה שהפער בין מה שרציתי למה אני יכולה הולך ומתרחב.

בעודי מתמרנת אל קרש הגיהוץ כדי להחליק במגהץ האדים עוד בד רגע לפני גזירתו, נשמעה דפיקה בדלת. אתם יודעים, אחד הדברים שהתרגלנו אליו בימי הקורונה הוא גם שאין סתם דפיקות בדלת. “כן” עניתי, ניגשת אל הדלת לפתוח אותה ולראות מי בכל זאת הגיע הנה, ועוד בשעת בוקר מוקדמת, והן עמדו שם. הכינוי האחרון בעולם שאני יכולה לכנות אותן בו הוא “גמדות”.  שכן הן שתי נערות יפות וגבוהות, לבושות במכנסיים קצרים. הן חייכו אלי בחיוך רחב, ושאלו אם הן צריכות לעטות את המסכות. נדהמת שאלתי: “מה אתן עושות פה?” והן נדהמות לא פחות שאלו אותי בחזרה: “לא ידעת שנבוא?” “לא” השבתי, מתאפקת לא לחבק אותן חיבוק רחב, בכל זאת  אנחנו נוהגים ב”ריחוק חברתי”, מזמינה אותן להיכנס פנימה, בין הדלי, הסמרטוט והמגב של עוזרת הבית.

IMG-20200525-WA0043_576x1024

“נכון” אמרתי להן, המורה האחראית על פרויקט החונכות של תלמידי בית- הספר הדמוקרטי בנהלל אצל בעלי מלאכה שונים במושב, התקשרה אלי לפני מספר ימים ושאלה אם אהיה מוכנה להמשיך ולקבל את הבנות אחת לשבוע ,לשעה וחצי בשעות הבוקר, כדי לסייע לי בעבודת הסטודיו, כמו שהיה טרום ימי הקורונה, כאשר הן ישובו ללימודים.  “בוודאי” שאגתי לעברה מהמכשיר הנייד שבידי, והוספתי: “אין לך מושג עד כמה הייתי צריכה אותן בימים הארוכים של תפירת מסכות הקורונה. עבדתי קשה במהלך הימים, וחלמתי על חסרונן בלילות”. היא הבטיחה לי שכאשר תסיים לברר אצל כל המעסיקים, היא תודיע לי אם הן יבואו אלי ביום שלישי זה. היא לא הודיעה, ואני הנחתי אמש שכנראה לא יגיעו, ומעט מאוכזבת החלטתי לא לשאול.

בעבר, בערב הקודם לבואן הייתי מכינה לעצמי רשימת עבודות אותם הייתי שמחה שייבצעו בסטודיו, שגם יחסכו לי עבודה, וגם יקנו להן ידע ומיומנות. אז הבוקר כשהן הופיעו, לא היה קץ לשמחתי, אבל לרגע לא ידעתי מה לעשות.

אין ספק שאלוהים בעצמו שלח אותן אלי הבוקר, בהפתעה הגדולה. תוך מספר דקות  עברתי איתן משמחת המפגש המחודש להתנהלות על- פי ההרגלים הישנים, כאילו שמעולם לא נפרדנו. הסברתי להן מה אני צריכה, אילו בדים, אילו מידות, מה הכמויות, מה המטרה, מהי השבלונה ומי הגזרה. וכך, ממש כמו בסיפור על הסנדלר ההוא, אני התופרת, נעמדתי חסרת מעש במרכז הסטודיו שלי, מתבוננת בענקיות הללו, שחוץ מהיכולת האישית שללא ספק הביאו איתן מעצמן ומהבית, כנראה גם למדו אצלי דבר או שניים לפני הקורונה, שהתחילו לתקתק את העבודה. תוך שעה וחצי הכל היה מוכן לי לקראת התפירה והמשך העבודה . כל מה שנשאר לי היה לברך אותן ואת בורא עולם, להרהר בשאלה “במה זכיתי?” , להבין שהנה נפל לידי פוסט יפה פי מאה מהפוסט שהתחלתי לכתוב אמש על חג השבועות, לצלם אותן תוך כדי פעולה, ולבקש וגם לקבל מהן את הרשות לפרסם.

   IMG_20200526_102533_1024x768

אז עוזרת- הבית כבר שבה לעבודה לפני שבועיים והבית משתקם.  כל הילדים היקרים שלי, שגרו בו במהלך התקופה, וגם גזרו וארזו מסכות, כבר יצאו ממנו. הבנות הענקיות מבית -הספר הדמוקרטי חזרו. עוד נשארו כמה מסיכות למכירה לילדים ולמבוגרים, אבל אני שבתי לקבל הזמנות ולתפור שמיכות ונחשושים לתינוקות .בתחילת השבוע כבר קניתי בדים בנחלת- בנימין, אז יכול להיות שזה נגמר? לפחות סבב א’, כי התקשורת שנהייתה משועממת ליום או יומיים, כבר התחילה להכין אותנו לסבב ב’.

והכי חשוב, היות שהכל גזור, והגב עוד מתאושש מעבודתי הנמרצת בסבלות בדים, הערב, לפני שאלך לישון, אשאיר את הכל מונח כמו שצריך על שולחן העבודה, ואכין כמה סלילי חוט נוספים למכונה, וכשאקום בבוקר, אבדוק, אולי יתרחשו גם הלילה נסים, ואתם יגיעו גם הגמדים… נחיה ונראה.

IMG_20200526_144600_768x1024

_____________________

תמונות 1 ו 6 -חלק משפע הדברים והבדים שענת וגילי גזרו הבוקר כבמטה קסמים.

תמונות 2 ו 3-בתחילת השבוע עטויה במסכה, ומלאת שמחה קניתי בדים אצל “קאשי” חנות שמשרתת אותי נאמנה לאורך שנים רבות, גם בימי הקורונה, בנחלת בנימין.

תמונה 4-חלק מהמסכות השמחות שלי (שעוד נותרו למכירה)

תמונה 5-הגמדות הענקיות שלי, גילי וענת, תלמידות בית הספר הדמוקרטי בנהלל שנחתו אצלי הבוקר בהפתעה,, וגזרו וגזרו וגזרו , ולרגע לא קיטרו, תודה לכן בנות מקסימות, ותודה על הזכות לקחת חלק בפרויקט הזה

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

סרט בבית העם

הנושא, בהחלט היה אצלי ברשימה, אבל הימים האחרונים, הקפיצו  לי אותו לראשיתה. אני מבטיחה דבר אחד כבר על ההתחלה, לא אכתוב איך "הבימה" עם חנה רובינא הופיעו על בימתו, למרות שזה בטח היה מאוד מרשים בזמנו. מקסימום אכתוב איך אני...

תצוגה מקדימה

זאב! זאב!

כולם מכירים את האגדה ההיא, על ההוא שצעק: "זאב, זאב!". במקרה שלי, כשאני צועקת: "זאב!זאב!" זה אחרת. כי מי שעוד לא יודע, זאב הוא בעלי (האיש שאיתי, אישי, הגבר לצדי, חברי, שותפי, אבי ילדיי) לא משנה המילה, העיקר הכוונה. וכשאני קוראת : "זאב!...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

תחת עץ התות

שלמה ארצי שר באחד משיריו "וביחד נזדקן תחת עץ התות", ואני רוצה לספר לכם על עץ התות שלנו, הצעיר לנצח, ועלינו, שקצת מזדקנים. לפני שלושים וחמש שנה רכשנו את המשק שלנו בנהלל. פעולה שהתאפשרה בזכותם של שני סבים שהרחיקו ראות, ומיהרו...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה