הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 147

החל מאוגוסט 2017

הפעם, פוסט אישי בערב חג הפסח ובעצם ימי הקורונה. פוסט יש בו, כמו שיש בנו, הכל מהכל, הוא מאוד אישי, ומפנה לשני סיפורי פסח נפלאים, מהימים שהמושג הזוי טרם קיבל הגדרה מחודשת. פסח בריא לכולם

07/04/2020

הפוסטים שלי הם תמיד אישיים, אבל הפעם הוא פוסט אישי במיוחד, השונה מעט מכתיבתי הרגילה.

עברו רק שבועיים מהפוסט האחרון שלי שעלה כאן, וזה מרגיש לי כאילו עברו עידן ועידנים, אצלי, ומן הסתם אצל כל אחד ואחד מכם.

לאלו ששואלים בפליאה ובתמיהה : “הי, מה את עושה כאן? אמרת שלא תהיי פה” אני מבשרת בשמחה, שהנה הסתבר שלפעמים תחנונים ותפילות עוזרים להעביר את רוע הגזרה. “סלונה” שעלתה במסך שחור, ובשורת איוב על סיום דרכה, זכתה, ממש כמו שאני זכיתי מרבים מכם, להבין עד כמה היא משמעותית ונחוצה, ואחרי כמה ימים יצאה ההודעה המשמחת: “המסך לא יוחשך”. האתר ימשיך להימצא באוויר, ניתן יהיה להיכנס לכל הפוסטים שכבר נכתבו בו, וניתן יהיה להעלות אליו פוסטים חדשים. מה כן ישתנה מבחינתי? המערכת וצוות התמיכה הנפלאים שהיו שם בשבילנו לא יהיו. כל עוד שזה ימשיך ככה, לפחות בימים הקרובים, אני לא ממהרת להתחיל לאמץ וללמוד פלטפורמות אחרות.

20200328_172130_1024x768

אני מודה על המאמצים שנעשו על ידי נשות “סלונה” בעבורנו, הכותבות, כמו שאני מודה לכל אחד מכם שכתב לי באופן אישי ומרגש מה הבלוג שלי היה בשבילו, בתגובה על שכתבתי שהוא מהווה בעבורי.

לצערי לא כל התפילות התממשו. מספר שעות לאחר שהעליתי את הודעת הצער על הפרידה הצפויה מהבלוג ,חווינו פרידה מצערת נוספת. סבתא דבורה, אמא של אישי זאב, הלכה לעולמה. היא לא היתה צעירה, בת 86 במותה, ובאמת, נפטרה בשיבה טובה, וחייתה חיים מלאים ושלמים בדיוק, אבל ממש בדיוק  בדרך בה האמינה ורצתה. כולל ההחלטה הנועזת לעזוב את מנעמי החיים בלוס- אנג’לס בתקופה שלאחר מלחמת ששת- הימים, ו”לעשות עלייה” לישראל, לקיבוץ, תוך שהיא עוזבת את הוריה ומשפחתה האוהבת והתומכת, ואת שלל חברותיה במחשבה תמימה, שהם באמת יעלו יום אחד ויבואו בעקבותיה לארץ.

91328850_509938819691160_5391746237949018112_o_1024x681

סבתא זכתה לילדים נהדרים ולאין ספור נכדים ונינים, והיתה אישה רבת חסד ונתינה, מתוך טוב -לב ותבונה, בדרך המאוד מיוחדת והאישית שלה. נכון, בשנת חייה האחרונה איבדה רבים מכישוריה ובריאותה, ואנחנו, ילדיה, נקראנו והתייצבנו שוב ושוב לצד מיטת חולייה. כשהיא נלחמת בנחישות אין קץ, הרבה במצב, וקצת בנו, כמו שרק היא ידעה לא לוותר לשנייה ולהיאחז ככל שניתן בבריא, ביכול ובאפשר. מותה בא לה ולנו פתע. כך זה תמיד, בטח בימי קורונה ושיבוש מערכות כללי. למרות שאת היממה האחרונה לחייה, עקב המצב, עברה בבדידות מעליבה, זכתה לפחות ששניים מנכדיה עמדו לצד מיטתה בבית- החולים בצאת נשמתה. היא לא אובחנה כחולת קורונה, אבל ללא ספק היתה אחד מקורבנותיה הלא נמנים של המחלה, משלמת את המחיר של מערכת שלא בהכרזה, אבל בפועל, נוטשת מעט ובוגדת  באנשים המבוגרים שבה, בטח אלו שהתגוררו ב”דיור מוגן”, משאירה דוק נוסף של עצב, בתוך העצבות הכללית.

20200328_172242_1024x768

משפחתי שכבר התנסתה בעברה בהלוויה ובשבעה הזויות, מסיבות אחרות, לא האמינה שנזכה לאירוע שכזה, ההלוויה הזאת עלתה על כולן. מצייתים לכללי הקבורה החדשים, מתקבצים מרחוק, ועומדים עוד יותר רחוק, בשטח בית- העלמין. הולכים יחד ילדים ונכדים חילונים מאוד, וחרדים מאוד, מלווים את סבתא למנוחת עולם לצד סבא כשהקברנים עטויי מסכות, כפפות וחלוקי בידוד לבנים. מתפזרים סביב חלקת הקבר כמו באיזה משחק עם כללים משונים בו צריך להסתדר בלי להתקרב ובלי לגעת, סביב הקבר עצמו, על פי מידת הקירבה למנוחה.

IMG-20200409-WA0002_1024x768

מקיימים שבעה מאולתרת ,מצומצמת ומשותפת בעמידה בת שעתיים על פני מגרש החנייה רחב הידיים של בית- העלמין בטבעון, מתוך קרבת לב גדולה, אבל מאופקת ומרוחקת, ומתפזרים איש לביתו, למה שכיניתי “שבעה שקטה”. אנחנו בשבעה, והבית ריק. אלמלא נר הזיכרון שהדלקנו והתמונה המאולתרת שהצבנו על השולחן, ניתן היה לשכוח, לא כי שכחנו, או לא חשנו בצורך, אלא כי זה המצב.

IMG-20200409-WA0004_768x1024

התקופה האחרונה מלמדת אותנו בעיקר את משמעותה האמיתית של המילה “הזוי”. זה ממש הזוי לחשוב שעד לפני סיפור הקורונה, השתמשנו במילה “הזוי” לתאר דברים, שכיום הם נראים לנו נורמליים בנאליים ונשכחים לחלוטין.

20200328_172218_1024x768

אז לתוך כל ההזיה הזו, ישבתי ביום רביעי האחרון מול  מסך הטלוויזיה, שומעת את נאומו הכמעט יומי של ראש- הממשלה, שמודיע שהנה הגיע הרגע להתחיל לעטות מסכות על הפנים. לא כאלו של פורים, כמו שנכדתי התל-אביבית בת הפחות משנתיים, שגלתה נהללה עם הוריה, שרה את שיריו בהתמדה ובכוונה מלאה, למרות שהגננות במפגש היומי של הגן ב”זום” מנסות להסביר שמתקרב חג חדש-פסח. והבנתי שהנה הגיע שעתי הגדולה, ואיתה הרגע שלי לתרום לאומה, או לפחות לחבריי ושכניי לכפר , את כל הידע המקצועי שרכשתי במהלך השנים, ולפתוח קו לייצור מסכות נגד הדבקה בקורונה. עד מהרה הביקוש עלה על ההיצע, וכל המשפחה נרתמה. “בלוגרית ללא בלוג”  רתמה “אבל ללא שבעה”, משוחרר טרי מהבידוד, מהנדס שעובד מרחוק ומפליא לבשל, יועצת ארגונית שעובדת במשרה מלאה פלוס מהבית של אמא שלה ואופה נפלא, כדי לגזור, לסמן, ולארגן את “המפעל החיוני” שקם בסלון הבית, בו פזורים זה לצד זה משחקי הנכדה, שלמדה להגיד “סבתא תופרת”,  ושאריות בדים וחוטים. אני מניחה מחוץ לדלת הבית שקיות מסומנות היטב ,מלאות במסכות שמחות ,לטובת הקונים שבאים אחד אחד בזמנו החופשי לקחת אותן ומעבירים תשלום ב”ביט”.

91635642_10223030445096020_3053598752477544448_o_1024x768

בשיחה היומית עם בתי השנייה, זו שהתארסה רגע לפני המבול, ונמצאת עם בן- זוגה, עובדים אף הם מהבית, בגלות תל-אביב, שהיינו אמורים לחגוג את הסדר עם הוריו, שטרם פגשנו, ואולי לא נפגוש עד החתונה, שנזכרת בכישורי הוראת ההיסטוריה שלי, או בחיבתי המופגנת ליהדות ארצות- הברית, היא שבה ושואלת אותי: “מה נשמע ב’סדנאות היזע’?” ואני מיד מתקנת ומרחיבה לה שנקראו “לאנדסמנשפטים”* תוך הבנה כואבת שהבת שלי תהיה כנראה תלמידת ההיסטוריה היחידה שלי בתקופה הקרובה, וכפי הנראה גם הרחוקה.

91886639_10223041279326869_181020493430652928_o_768x1024

ימים הזויים, אמרנו?  ולתוך כל זה, פתאום נכנס לו פסח שכמו שאמר ראש הממשלה, לא יהיה פורים. ונגמרה השבעה, והבלוג מת וקם לתחייה, וקם בבית “מפעל חיוני” ,והסלון הפך למתפרה, והמשוחרר מהבידוד עבר לבקעה לקטוף פלפלים ולהתחיל לאסוף כסף להודו, ואני פשוט מצרפת לכם קישורים לשני פוסטים נפלאים שכתבתי לפני שנתיים לכבוד פסח שמביאים מרוח החג. כיום, לא רק שלא נס ליחם, אלא שהם מביאים געגועים לימים שהיו, וחלקם לא ישובו עוד.

האחד, עוסק באווירת הפסח בילדותי בנהלל. [הריצה אחרי המצה...בנהלל ]הרבה דברים השתנו מאז, אבל הרוח שנושבת בעיגול גם בעצם ימי קורונה אלו, לא השתנתה. אם לעבור תקופה שכזו, זה נחמד להרגיש חלק מקהילה כל- כך מאורגנת ותומכת כמו נהלל.

20200328_181609_768x1024

השני, ["איך עשיתי סדר, או אי- סדר, בסדר" ]מחזיר אותי לחוויה מימי הצבא, כשעוד הייתי צעירה ויפה, והשחור בשיער ראשי עוד היה טבעי, ולא כמו עכשיו, כשפסי הלבן מתחילים להזדחל להם, ומגלים לנו ולזולתנו את פרצופנו האמיתי, וניהלתי מתוך המפקדה הקטנה שלי את המשפחה מהתקופה שאפילו עוד לא הייתי חלק מהמשפחה, ולשמחתי התקבלתי למשפחה, למרות כל המסופר בו.

סיפור המעלה דווקא בימים אלו עוד דוק של עצב וגעגוע לדורות שהיו ואינם. ככה זה כנראה, נשוב כמו בכל דור לספר ביציאת מצרים, ולהגיד לבנינו, וכל המרבה, הרי זה משובח.

שיהיה פסח נעים ,טוב, שמח, אביבי ובעיקר בריא לנו ולכל העולם.

________________________________________

*לאנדסמנשפטים-או “סדנאות היזע” או “בתי היזע” נקראו מפעלי הטקסטיל הצפופים והלא ממוזגים בניו -יורק בהם התגודדו רבים מהיהודים המהגרים החדשים מרוסיה לארצות הברית. הביטוי הופיע שנים רבות כאחד מהביטויים במבחן הבגרות בידע עם.

תמונות:

תמונות 1,3,6 -תמונות שצילמנו בטווח המאה מטר שלנו, בחצר המשק בנהלל, בעצם ימי הקורונה.

תמונה 2-סבתא דבורה, לינדה גולדווין ז”ל, כפי שצולמה לאחרונה על ידי גיסתי תיבדל לחיים ארוכים וטובים , בתה, חיה לבינסון. זו לא התמונה הכי יפה של סבתא. תמיד תיכננתי שכאשר אכתוב עליה, אציג את תמונת נישואיה לסבא ג’ראלד, שהיתה תלויה בביתם. הייתי שבה ואומרת לה:” דבורה, את נראית כאן כמו כוכבת הוליוודית”. אבל אתם יודעים, ברוח הימים האלו, התמונה נמצאת על קיר דירתה הסגורה והנצורה בבית הדיור המוגן בה חייתה באושר בירושלים בשנות חייה האחרונות, ואילו אנחנו סגורים לנו כאן.

תמונות 4 ו- 5 – העמידה המפוזרת והמרוחקת במהלך טקס הקבורה, והשבעה המאולתרת על מגרש החניה . בתודה לגיסתי רוני דרורי, גם על התמונות

תמונות 7,8 -”פה היה ביתי”-” בית היזע”- המפעל החיוני המאולתר למסכות שקם בסלון ביתינו, וקו החלוקה הפעיל שממוקם מחוץ לדלתו.

תמונה 9-התמונה לא ממש טובה, אבל האירוע היה נפלא. צוות הווי ובידור מקומי שקם ברוח הקורנה לחלק קרטיבים ובירה קורונה (נו, מה יחלקו?) לילדי הכפר והוריו, תוך הקפדה על כל הכללים והחוקים בצוק העתים! יישר כוח לכל העושים והמארגנים. כולל כל הצוות על העגלה, שאם לרגע היינו מסירים את המסיכות מפניהם, הייתם זוכים לסיפורי אלף לילה ולילה.

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

ריחוק חברתי

בימים אלו, ימי הקורונה, נגזר עלינו להתרגל לביטוי חדש, וגרוע מזה, להתחיל לנהוג על פיו, ריחוק חברתי. לצערי, אני לא צריכה להסביר לכם במה מדובר. למדתי בתקופה האחרונה להימנע ממפגש קרוב של נשיקה וחיבוק, כמו שאני נוהגת בכל מפגש עם...

תצוגה מקדימה

קבוצת הימימה שלי

הפוסט הזה, מחכה הרבה זמן לתורו. תמיד יש משהו אקטואלי יותר, או מצחיק יותר, אבל הוא נמצא ברשימת הנושאים הראשונה שלי, ובעצם, מלווה את הכתיבה שלי כל הזמן. כן, "קוראים לי מירב, ואני תלמידת ימימה!" הנה, סיימתי גם עם ה"גילוי הנאות" וגם...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

ורק אמא ראתה גמל.....

אתם יודעים, לפעמים דברים שנעשים בכוונה טובה, ברצון טוב, ואפילו במטרה חינוכית, מביאים לתוצאה פחות טובה מהמצופה. לי זה קרה עם הגמלים, לא שניסיתי לאלף גמלים או לרכב עליהם, גם ליכולות שלי יש גבולות. כשילדיי היו קטנים, נהגנו...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה