הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 141

החל מאוגוסט 2017

בימים אלו, “ימי קורונה”, גם סיפור על אירוע שהתרחש בתחילת חודש מרץ, מרגיש כמו עבר רחוק מאוד. כמו חיילים שבורים שמחכים לשחרור ושואלים “עד מתי?” ו”כמה עוד?” גם אני שואלת כמה שאלות, ומתבלת בכל מיני הפתעות, טובות או רעות. מוזמנים

23/03/2020

כמו כל שבת בבוקר, התיישבתי גם עכשיו לכתוב את הפוסט השבועי, ושוב אני מתלבטת במה אוסיף לכם בשבוע המורכב הזה משהו משלי.

לאורך כל כתיבת הפוסט, אני תמיד מספרת דברים אישיים, אבל מרביתם מזמנים מאוד רחוקים. מצד אחד מקרבת אתכם אל עולמי, ומצד שני מקפידה לשמור “מידת רוחק”.

IMG_20200304_143727_1024x768 (1)

דווקא הבידוד הכפוי בו אנו מצויים, יוצר תחושת קרבה גדולה יותר, ואיתה רצון להשיח על “כאן ועכשיו” ולא על זיכרונות רחוקים. בתוספת לעובדה שאיך שלא נתבונן על זה, הרי כולנו חשופים, ומסירים מסכות. אבסורד, לא? מצד אחד, אנחנו יודעים שבקרוב מאוד נצטרך להתחיל לעטות מסכה על הפנים בכל מקום, ואולי גם כפפות, ומצד שני, אם נסיר לרגע את הכפפות, בואו נודה שעוד שבוע או שבועיים, תלוי מתי היה התור האחרון אצל הספרית, השיער של כולנו, בעיקר הנשים, כבר יחשוף את שורשיו המלבינים. והלק- ג’ל שנמרח בקפידה מזדחל לו מיום ליום במעלה הציפורניים הגדלות, ומתכרסם בפינות. ואם אנחנו כבר מדברים באינטימיות שכזאת, קצצתי אותן ביד גסה עם קוצץ הציפורניים (סליחה שירן, זה מצב חירום!) ברגע  שהפנמתי שגם כאן, ממש כמו בדמוקרטיה, יש מאבק בין שני ערכים מתנגשים, יופייה של כף היד המטופחת, מול יעילות שטיפות הידיים האינסופיות  תחת הברז, עם הרבה סבון (שישים שניות, לא לחפף).

IMG_20200304_122722_1024x768 (1)

אז בתוך הקירבה האינטימית הזו שמתפתחת בינינו, אני מרשה לעצמי לשתף אתכם גם בדברים שהתרחשו לפני שבוע, שבועיים או שלושה. במציאות העכשווית שלנו, זה מרגיש עבר מרוחק, לפחות כמו “מלחמת המפרץ”.

לפני המון ימים, יומיים לאחר הבחירות, שהתרחשו אי- שם בתחילת חודש מרץ, יצאתי עם זאב- אישי  ליום חופש. הרגשנו שכבר לא מתאים להרחיק אל מעבר לגבולות הארץ, אז הגענו כמעט עד לגבול, דרום הארץ. הצטיידנו מבעוד מועד ברשימת אתרי חובה שבהם ניתן לראות את הפריחה והצמיחה בדרום האדום. כשהרהרתי אז שאני עשויה לשלב  את שמות המקומות בהם ביקרנו בפוסט, חייכתי לעצמי שאני עשויה להישמע כמו קריינית הרדיו כאשר מופעלת אזעקת “צבע אדום”. האדום שראו עינינו  היה נפלא, אודם מרבדי הכלניות.

IMG_20200304_122727_1024x768

כאשר עברנו ליד נחל-עוז, צילמנו ושלחנו ב”ווטסאפ” לבן הצעיר שלנו, שהיה בעיצומו של “הטיול הגדול” של אחרי הצבא במזרח- הרחוק, חוקר את וייטנאם, קמבודיה ולאוס, ושוקל לאן להמשיך הלאה, את תמונת הבסיס בו עשה את מרבית השנה האחרונה של שירותו הצבאי, שב וחוזר אל הגדר, או סתם מתמגן מפני טילים מעופפים מעל ראשו, בתוספת השאלה התמימה: “מוכר לך?” תשובתו היתה מהירה מאוד, בטח עבור מטייל: “אין לי מושג מה אתם עושים במקום הזה, אבל תברחו משם מהר”. השבתי לו שאני שמחה בשבילו שהוא מטייל ונהנה, ולא פחות שמחה בשבילי שאני יכולה לשוב ולבקר בדרום, מה שעשינו לא מעט במהלך שירותו שם, רק הפעם לא עם בגאז’ מלא באוכל, מנגל, כביסה נקייה, ולב מכווץ מדאגה, אלא פשוט ליהנות מכל היופי הזה.

IMG_20200304_134524_1024x768 (1)

כשמיצינו את פרק הטבע, הגיע החלק הקולינרי. נסענו בעקבות המלצה טובה שקיבלנו לחומוסייה הנהדרת: “החומוס של טחינה” בשדרות. אני מודה בבושה שזו היתה הפעם הראשונה בחיי בה ביקרתי בעיר עצמה, ולא אכחיש שניסיתי להתאים את המרחב האורבני שנגלה לעיני, עם הזווית בה מצטלמים, מסתתרים  כתבי הטלוויזיה כאשר הם מדווחים “על המצב” אחרי עוד מטח טילים שנורה עליה.

IMG_20200304_213215_1024x768 (1)

שבעים וטובי- לב המשכנו לעיר הגדולה, לפרק התרבותי של היום. חיכו לנו כרטיסים להצגה “המהפכניות” של אנסמבל “אספמיה” של דליה שימקו בבימויה, ובכתיבה משותפת שלה ושל יוספה אבן-שושן, בתיאטרון “תמונע”. הצגה בנוכחות  פאנל נשי מכובד ומיוחד ל”יום האשה” (שכבר שכחנו שחל באותו שבוע). כאשר קמנו בדירתם של בתי ובן-זוגה מהמנוחה , אגב ההתארגנות להצגה, הטלוויזיה בסלון הרעימה עם תחילתן של “גזרות ההפרדה”. הסתכלנו אחד על השני, בודקים אם עוד נכון ללכת לתיאטרון, או שזה כבר לא מתאים. לשמחתנו בחרנו ללכת, וזכינו לצפות בהצגה נפלאה. לו לא היינו ב”ימי קורונה”, הייתי מקדישה פוסט שלם רק להצגה, ושולחת אתכם לצפות בה מייד. וכן כותבת פוסט נוסף על הפאנל הנשי העוצמתי שנכח ודיבר שם. אבל עכשיו, זה נראה עבר רחוק מאוד, אין הצגות ,אין התקהלויות וגם אין תרבות.

IMG_20200304_222635_1024x768 (1)

המציאות הנוכחית היא כזו שכאשר אתה קם בבוקר, לא ברור לך עם אלו חוקים חדשים תלך לישון. בבוקרה של השבת שעברה,  הגיע טלפון מ”הילד”. כאן חייבת לבוא הבהרה. מי שאני קוראת לו “הילד”, הוא בן-הזקונים שלנו. הוא ממש לא  ילד, הוא גבר מקסים בן 23. כשאני הייתי בגילו, כבר התחתנתי, ומה שעוד יותר מדהים, זה שגם החתן שלי היה בן 23. היום אנחנו חושבים שהיינו ילדים, אבל אז חשבנו שאנחנו בהחלט בוגרים אחראים.

כאשר הגיע הטלפון מלאוס, זה היה הרבה יותר מוקדם מהשיחה השבועית שמתקיימת בדרך כלל בשבת לקראת ערב. לאורך כל השיחה, ובעיקר בסופה נמתח סימן השאלה: “לחזור?” לתפיסתנו, לבחור בן 23 לא אומרים מה לעשות, אפשר לשקף לו את המציאות ולשתף אותו בתובנות. בסיומה של השיחה קיבל  את אחת ההחלטות הקשות, לקטוע את הטיול והחלום, ולהתחיל לחפש טיסות ארצה,למציאות.

ביום שלישי האחרון בצהריים הוא נחת. זאב-אישי הסיע אותו בחלונות פתוחים, שניהם עטויי מסכות, על פי ההנחיות, משדה התעופה היישר למתחם הבידוד שהכנו לו. התלבטנו לא מעט איך לרכך לגבר הצעיר שבונה את עצמאותו את ההכרח לשבת שוב בבית של אבא ואמא, סגור בחדרו, ולקבל את ארוחותיו בשיטת “גב אל גב” מהמחיצה המאולתרת המפרידה בין המתחמים. מזל שהמקרר הקטן שקיבלנו מהקיבוץ כשהתחתנו לפני כארבעים שנה, שעמד נשכח במחסן בחצר שנים רבות, הבין גם הוא שאלו לא זמנים רגילים. הוא התנער מרבצו ונרתם למאמץ המשותף, משמיע מידי פעם קולות של פז”ם המסגירים את גילו, אבל מאפשר לגבר הצעיר לא לבקש מאמא, שטרם חיבקה אותו מאז שב, בקבוק בירה או כוס קולה.

אז ככה בעיקר עבר עלי השבוע האחרון  ב”שגרת החירום” החדשה שנוצרה. מזל שעוד ניתן לצאת כל יום לצעידה קצרה, על פי ההוראות והכללים כמובן. היות שאישי ואני חולקים את אותה מיטה בלילות, אני מקווה שזה בסדר שאנחנו לא מתרחקים יותר משני מטר אחד מהשני בהליכתנו בימים. אז כפי הנראה בהמשך התקופה שיער ראשי ילבין קמעא , וציפורני ידי ייראו פחות טוב, אבל הפיגורה תהיה שרירית וחטובה.

אבל, בואו נחזור לפרופורציות. באמת, תקוותי שנעבור את הסיפור הזה בתבונה, בטוב ובבריאות, ושאלו יהיו המחירים הכי כבדים שנדרש לשלם. אני מקווה שנוכל לשבת בעתיד, להיזכר בתקופה הזו בחיוך קל, ולדבר בשבח הדברים הטובים שצמחו לנו ממנה.

ואם אנחנו מדברים על העתיד ,על ספירת הזמן עד שמשהו מטריד ייגמר, וגם על הבן הצעיר שלי ועל נחל-עוז. אספר לכם סיפור קצרצר לסיום. מי מכם שליווה חייל קרבי בגדודי החי”ר, יודע שגם כדי לשאול את השאלות הבנאליות כמו: “כמה עוד?” או :”עד מתי?” צריך פז”ם ואישור. חלילה לו ל”צעיר” שישאל שאלה מעין זו שמותרת רק ל”ותיקים”. באחת הפעמים בה ישבנו במתחם הפיקניקים על יד נחל-עוז, מקווים שייגמר כבר וסופרים את הזמן. שמתי לב שעל אחד מפחי -האשפה הגדולים שנמצאים שם לרווחת המבקרים, כתב מישהו שחור על גבי פח: “כמה עוד?” מתפוצצים בצחוק  משחרר ומשותף, אמרתי לבני שיש כפי הנראה הרבה דרכים להביא את המשאלות הכמוסות שלנו, או של הפחים לידי ביטוי. כך או כך, הבן שטייל מעט מידי זמן בעולם, כבר חזר הביתה ,לבידוד, אבל הפח כפי שנוכחתי לפני שבועיים לערך, עדיין שם.

IMG_20190223_144139_1024x768 (1)

ואם תשאלו איך זה שכתבתי כל-כך הרבה על “הילד”, בלי לחשוש. אתם זוכרים, הוא תלוי בי לאוכל. היום אפילו טילפנה שוטרת, לשאול אותי אם הוא נמצא. מצד שני, למרות שהנחתי לו במתחם את כל חומרי הניקוי וחיטוי, עם הוראות מדויקות, לך תדע מה הוא באמת עושה לו שם מעבר ל”גדר ההפרדה”.

העיקר הבריאות!

_________________________

הוזמנו להצגה “המהפכניות” כאורחיה של שירלי רם- עמית, המפיקה. מאוד שמחנו לפגוש אותה, אם כי לנוכח המצב כבר לא התחבקנו ולא התנשקנו, נתקן את זה אחרי הקורונה.

תמונות 1, 4 -במסעדת “החומוס של טחינה” בשדרות.

תמונות 2, 3 -מרבדי הכלניות בדרום.

תמונות 5, 6-בהצגת “המהפכניות” של אנסמבל “אספמיה” של דליה שימקו בתאטרון “תמונע”. השחקנים המשתחווים בסיום ההצגה, ופנאל הנשים הדוברות המרגש בסיומה של ההצגה

תמונה 7-”כמה עוד” זועקים הפחים בנחל -עוז.

 

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

מסתבר שגם אני עסקתי בהדתה....

לפני הרבה שנים, כשסיימתי את שנת השרות, ועמדתי לפני גיוסי לצבא, עוד היתה מועצה אזורית קטנה, בשם "מועצה אזורית קישון", שמשרדיה ישבו לבטח במרכז נהלל, איפה שיושבת כיום מזכירות המושב. ובתוך המבנה, בכניסה, היה חדר, עם דלפק גדול,...

תצוגה מקדימה

קבוצת הימימה שלי

הפוסט הזה, מחכה הרבה זמן לתורו. תמיד יש משהו אקטואלי יותר, או מצחיק יותר, אבל הוא נמצא ברשימת הנושאים הראשונה שלי, ובעצם, מלווה את הכתיבה שלי כל הזמן. כן, "קוראים לי מירב, ואני תלמידת ימימה!" הנה, סיימתי גם עם ה"גילוי הנאות" וגם...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

ורק אמא ראתה גמל.....

אתם יודעים, לפעמים דברים שנעשים בכוונה טובה, ברצון טוב, ואפילו במטרה חינוכית, מביאים לתוצאה פחות טובה מהמצופה. לי זה קרה עם הגמלים, לא שניסיתי לאלף גמלים או לרכב עליהם, גם ליכולות שלי יש גבולות. כשילדיי היו קטנים, נהגנו...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה