מעברים

"יום הבוחר" שחל היום מביא איתו אופציה לשינויים ומעברים. אין טבעי מיום זה לעסוק בהרהורים על מעברים. "החצב מבשר הסתיו" גם הוא מספר על מעבר, מעבר מחום הקיץ לריחותיו של הסתיו. ימי אלול מבשרים על מעבר משנת תשע"ט לתש"פ, השקיעה מדברת על מעבר מהיום ללילה, וגם אני מדברת על מעברים בחיים, כאלו ואחרים.כמו תמיד, מוזמנים.

היום הפוסט בסימן מעברים.

בכל ראשית סתיו יש את החצב הראשון שפוגשים, שמכריז בגאווה זקופה ושקטה ש"יש מצב" שהקיץ יגיע בסוף לקיצו. את הראשון שלי לסתיו הזה  פגשתי ביום שישי שעבר, כשנסענו לירושלים לבקר את "אמא שלו" בדיור המוגן "שלה", עוברת שלב לעוד שלב של זיקנתה. קצת אחרי המנהרה, וקצת לפני שעוברים בזהירות מ"כביש שש" ל"כביש אחד". ברור שלא יכולתי לצלם, הדרך אצה רצה לה, אבל היתה בי מן התרגשות חגיגית של מעבר. מעבר מהקיץ לסתיו.

IMG_20190915_164357_1024x917

"החצב מבשר הסתיו"- ככה לימדה אותנו המורה עדינה בכיתה א' או ב' או ג' , כשקשרה חוט תפירה דק לעמוד התפרחת של החצב, בתוך צנצנת המים ב"פינת הטבע" בכיתה , כדי שנעקוב ונראה את ההתקדמות הפריחה והקמילה מיום ליום.

בהמשכו של אותו יום שישי ראיתי בחוף ימה של תל -אביב שקיעה ראשונה של סתיו, חובקת את נכדתי ,ים, שעברה השבוע מהמטפלת המסורה והכמעט אישית שלה, לגן עם עוד ילדים. ככה זה, מעברים.

IMG_20190906_185425_707x1024

במהלך השבוע החולף, יצא שנסענו עוד מספר פעמים בכבישי הארץ  להרבה טקסים של מעבר כדרכם של החיים.  זה עובר מחייו הארציים לעולם שמימי שכולו טוב . אלו עוברים  מחיי הרווקות לחיי הדבש של עולם הנישואים. זו עוברת מימי התיכון לשרת במדים, ואלו השתחררו מהצבא ויוצאים ל"נדודים".

במהלך הנסיעות של השבוע הזה כבר ראיתי הרבה חצבים, והרבה שקיעות מרהיבות של חודש אלול, שגם הוא זמן המעבר מהשנה שהיתה לשנה שתבוא. כולם מבשרים את השינוי הקרב, לפחות במזג -האוויר, אם כי אינני יכולה להכחיש ביום זה של בחירות, שתדירות הופעתם השנה תכופה משל תדירות הופעתו של החצב, שאני מתפללת ומייחלת שזהו עוד יום של מעבר והתחדשות.

IMG_20190906_184118_1024x826

המעברים הם מן רגע כזה שאתה מחזיק את מה שהיה, חושב אם להיפרד ממנו או להמשיך ולהתקדם הלאה. יודע שעוד רגע הוא לא ישאל אותך ויחלוף לו כדרכו של עולם, ואחריו יבוא השינוי. אתה יודע שאתה בפתחה של התחלה חדשה שתביא איתה מה שמביאות התחלות חדשות, ומקווה שבעיקר לטובה.

היות שאת הפוסט השבועי אני כותבת כבר שנתיים באדיקות (כן שנתיים!) אני כנראה יכולה להתחיל להתייחס לעצמי ככותבת, ולדבר על המעברים שמביאה  איתה הכתיבה. אינני מתכוונת כרגע למעברים בין הנושאים עליהם אני כותבת, שהם כולם מאוד "אני", אבל עוברים במהלך השבועות בין מספר נושאים ומספר קהלי קוראים וקבוצות עניין, אלא רוצה להתייחס למעברים שבין הפוסטים.

כאשר אני כותבת פוסט, אני מאוד מקפידה לא רק על הדיוק ההיסטורי, בכל זאת הרבה שנים אני מחשיבה את עצמי כהיסטוריונית, אלא גם על כבודם של אנשים. על מה מותר לדבר באופן פומבי, על מה עוד אסור. מי עלול להיפגע, ואל מי יכול להתגלגל הפוסט הפעם, גם אם אין לי מושג כלל.

לכן תמיד אני כותבת את הפוסט כמה ימים לפני הפרסום, כדי לא לכתוב בלחץ, וכדי שהדברים ישקעו מעט. אז, יש דברים שאני לא מבינה איך לא חשבתי להוסיף, ויש דברים שאולי בעצם כדאי להשמיט. השלב הבא הוא ההקראה לאישי זאב. יש לנו מין ריטואל זוגי כזה. אני שואלת אותו אם הוא רוצה לשמוע את מה שכתבתי השבוע. הוא אומר: "מאוד" ומתיישב קשוב ודרוך לשמוע אותי קוראת. זאב אישי הוא לא רק שותף תומך, חכם, קשוב ורגיש, אלא הוא גם הסיוע המשפטי שלי. אין סיפור שלי שלא עבר פיקוח צמוד של עורך- דין.  כאשר הוא  מתחיל לחייך, מתרכך על הכיסא ואומר: "יש סיפור",  אני מתחילה להגייה ולהקציע את הסיפור  ולחשוב אילו תמונות יתאימו לתוכן הכתוב.

IMG_20190906_183737_1024x768

אחרי שהפוסט עולה לאוויר ביום שלישי בשמונה בערב, הוא מתחיל את חייו העצמאיים. אז אני מתחילה לקבל תגובות והתייחסויות מהקוראים ,וגם לשחרר מחסומים ונימוסים . כלפי חוץ זה לא תמיד נראה כך. ה"לייקים" או התגובות שמופיעות בתחתית הפוסט  ב"פייסבוק" הם בדרך כלל מצומצמים, אבל מתחילה לה התכתבות ערה ב"ווטסאפ" עם אנשים שהסיפור הזה נגע בהם באופן מיוחד.  בטח שאני לא יכולה לשתף אתכם במה שעולה שם,  כי אז "אתקע לעצמי גול עצמי", ורק זה חסר לי, אבל זוהי מבחינתי החגיגה האמיתית. זה לא רק זמן המעבר מהפוסט הזה, שאך נולד ויצא ל"אוויר", לקראת הפוסט הבא שמתחיל לנבוט לו בפינת הראש, אלא זהו זמן "המעל ומעבר" של מה שנושא בחובו הפוסט הזה

באמצעות הפוסטים נולדו קשרים חדשים ומתחדשים .תמונות, סיפורים ומידע הועברו לידיים הנכונות שרק חיכו להם. יש סיפורים שרק ה"שיחה הקטנה" בעקבות פרסומם נותנת להם את התבלין, הטעם  והניחוח האמיתי שלהם. יש פוסטים בהם יש התייחסויות לדברים שלא נודעו או לא טופלו מעולם והם זוכים לתשומת הלב הראויה להם. בהמשך השבוע הזה עומד להתרחש אירוע שרובו ככולו תולדה של פוסט שכתבתי. אני מרגישה קצת, עם כל הצניעות,  כמו מיילדת מסורה או כמו סבתא גאה. זהו מסתבר כוחן של מילים, ובטח של מילים שנכתבות.

IMG_20190906_190901_1024x768

ככל שחשבתי על השיחות הקטנות הללו ב"ווטסאפ " או במפגשים שאחרי פרסום הפוסטים , זה הזכיר לי את השיחות כשהמיקרופון סגור. יש מקרים בהם אנחנו מלווים שידור ברדיו או בטלוויזיה, ומרגישים שהשדרנים כל כך עסוקים ב"סיפור שמאחורי הסיפור", או ב"סיפור שלהם" שמתרחש כשהמיקרופונים סגורים, שאנחנו כקהל לפעמים הופכים למיותרים. ברור שכאשר זה כך, סימן שהם הגזימו ב"שיחות המעבר" שלהם. ומן הסתם, נרגיש את זה גם הערב, כשיידברו שוב באולפנים את עצמם לדעת, מסתירים מאיתנו את מה שהם כבר יודעים, מנסים למשוך זמן ורייטינג, מבלי לומר למעשה דבר אחד בעל ערך.

אני מתארת לעצמי שלפחות אחד מקוראיי ישאל את עצמו עכשיו: מה גם בתקשורת משודרת היא מבינה? ותופתעו, התשובה היא כן. לפני כעשור התפרסמה מודעה המזמינה את תושבי המועצה האזורית ל"קורס שדרי רדיו", במכללה, וזאת ללא תשלום, אלא תמורת התחייבות לשדר מספר תוכניות ברדיו קטן ולא מוכר "קול עמק יזרעאל", שאולפניו שכנו במכללה . היות שנושא הרדיו סקרן אותי מאוד, רשימת המרצים היתה מן השורה הראשונה של עולם התקשורת, וראיתי בזה הזדמנות פז, נרשמתי. במפגש הפתיחה הסתבר לי שחבריי לקורס, גם הם אנשים מעניינים ומסקרנים. היות שלא היתה לי שום תוכנית או מושג מה אעשה עם זה בהמשך,אך התחייבתי מראש  ורציתי לעמוד במילתי, הצטרפתי אל  חברתי לקורס, יולי שפירא , וככה נולדה  לנו תוכנית הרדיו המשותפת שלנו "אנשים" (הרבה לפני שהיתה תוכנית טלוויזיה שנשאה  שם זה).

חיפוש ומציאת המרואיינים היתה חוויה מיוחדת בפני עצמה, אך בסופו של דבר, כל שבוע התייצב באולפן הרדיו אורח בהזמנתנו, לאחר ששיתף אותנו בשירים אותם היה רוצה לשמוע ולהשמיע, ולאחר שנתן לנו חומר רקע כדי שנוכל להכין תחקיר קצר ולשאול אותו את השאלות הנכונות בשידור. טרם הגעת האורח היינו בונות את ה"ליין-אפ" לתוכנית ומכינות את פס המוזיקה . עם הגעתו היינו מסתגרים באולפן, יולי או העורך מאחורי הקונסולה, ויצאנו לדרך. למרות שהתוכנית לא היתה ב"שידור ישיר" ועברה מעט עריכה טרם שידורה, המתח היה אמיתי. במהלך השנה בה שידרנו יחד אחת לשבוע, פגשנו אנשים מעניינים ומסקרנים, שהמבוכה בתחילת ההקלטה הסתיימה באמירה הדדית בסיומה "היה כיף". יולי המשיכה באותה מתכונת תחת אותו שם גם לאחר פרישתי.  (לכבוד הפוסט בדקתי, התוכניות עדיין מופיעות מוקלטות ב "אייקאסט", ועם טיפה רצון, מאמץ וחיפוש ב"גוגל" , ניתן לשמוע לפחות חלק מהן)

IMG_20190915_164410_1024x768

כשהאור האדום נדלק על קיר האולפן, והאוזניות היו על הראש, התנהלה השיחה הרצינית. כשעברנו לקטעי השיר, לאט לאט השתחרר המתח, האוזניות גלשו מהאוזניים לצוואר והתחילו "שיחות המעברים". שהן  השיחות המעניינות, המרתקות, הפיקנטיות, הרכילותיות, העסיסיות והמצחיקות.  ,והן גם אלו שהותירו את רישומם העמוק בזיכרוננו.

השבוע ערכתי ליולי "ביקור תנחומים" עקב מות אביה. שנים לא נפגשנו, אם כי אנחנו שומרות על קשר דרך ה"פייסבוק". אורח שהזדמן אף הוא לבית המשפחה והתעניין בשיחתנו,הבחין עד מהרה שנזכרנו יחד, לא רק באורחים ובנושאי השידור, אלא בעיקר בקטעי המעבר.

אז לחיי המעברים, קטעי המעבר, וטקסי המעבר

מברכת את כולנו במעברים טובים, שיעברו חלק ככל האפשר, ובעיקר בשנה טובה וברוכה .

לברך עדיין אפשר….

___________________________

תמונות החצבים צולמו השבוע בגן הבוטני בנהלל. התמונות האחרות צולמו בחוף תל-אביב

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.