הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 157

החל מאוגוסט 2017

סיפור שיכול היה להיות מאוד פשוט על עץ תות. העניינים נעשים סבוכים מפותלים ומורכבים כשמגיעים לענפים ולצמרת כמו גם לגזע ולשורשים. עכשיו תדמיינו שכל זה בכלל עוסק באנשים, שחלקם כפי שמספרות האגדות המשפחתיות והמקומיות, היו די קשים. הסתקרנתם? מוזמנים להציץ לחצר ביתה של כותבת הבלוג.

06/08/2019

שלמה ארצי שר באחד משיריו “וביחד נזדקן תחת עץ התות”, ואני רוצה לספר לכם על עץ התות שלנו, הצעיר לנצח, ועלינו, שקצת מזדקנים.

לפני שלושים וחמש שנה רכשנו את המשק שלנו בנהלל. פעולה שהתאפשרה בזכותם של שני סבים שהרחיקו ראות, ומיהרו לעזוב את אירופה כשקיומם של היהודים בה נעשה בעייתי וחסר אופק, למרות שהיה בעל שורשים עמוקים.

IMG_20190726_082928_1024x768

סבא שלי, פנחס, שנעשה ציוני וחלוץ, עזב את ביתו ומשפחתו בגליציה, עלה ארצה ונדד בה כפועל עד שנמנה על מקימי נהלל, ולימים זיכה אותי בייחוס המכובד- “בת נהלל”.

סבא של זאב, סול,  שעזב באותן שנים ממש את רוסיה לא היה ציוני, אבל בהחלט היה חלוץ, אם כי לא בדרך בה הגדירו בנהלל חלוצים. הוא היגר עם כמה מאחיו לאמריקה, ארץ האפשריות הבלתי מוגבלות, והגשים בגדול את החלום האמריקאי. הם הקימו מפעל שקי יוטה לאריזת תפוחי -אדמה ששיווק את תוצרתו ברחבי ארצות הברית כולה. כנראה שהוא היה כבר אז מספיק חכם להבין, שיותר קל להרוויח מהחקלאים, מאשר מהחקלאות. כך או כך, הוא זיכה את צאצאיו בממון שאפשר לנכדו, שהיו שכינו אותו בראשית דרכו בנהלל “האמריקאי העשיר” לקנות את המשק במושב.

Exterior-Freidman-Bag-co-e1356674096260_1024x742

אין ספק שהיה כאן מפגש של שתי אצולות- ייחוס וממון. שיתוף פעולה נוסף בין אבא שלי לאבא שלו גרם לכך שקנינו את המשק, אחרי כמעט ארבעים שנה שלא נמכר משק בנהלל, וכאשר ההחלטה הפנימית בכפר היתה שמשק יכול להימכר רק ל”בן נהלל”, שלא ייכנס חלילה “דם זר” אל תוך האצולה המקומית.

האגדה אודות “העשיר האמריקאי” כל כך הדהדה בנהלל, שכאשר בימינו הראשונים בכפר, נכנס באמצע יום עבודה זאב אישי לרגע אל מזכיר הכפר, לבוש בבגדי העבודה הכחולים מהקיבוץ, לאחר כחמש עשרה שנות ישראליות, הכוללות גם שרות צבאי מכובד, לברר משהו. פנה אליו המזכיר בנימוס רב מתוך כסאו ושאל אם זה בסדר שהוא מדבר איתו בעברית, או שצריך לעבור לאנגלית. כשסיפר לי על כך בבית יותר מאוחר, אמרתי לו שחבל שלא ביקש מהאיש שיעבור לאנגלית, אני מניחה שזו היתה יכולה להיות חוויה מעניינת ומצחיקה, לפחות לאחד הצדדים.

כאשר התחלנו להכשיר את החצר סביב הבית לקראת מעברנו לכפר, להרבה אנשים היה מה להגיד לנו על מה עלינו לעשות. למרות מחאותיהם, הורדנו את ה”גדר החיה” העבה שהקיפה את החצר, כי רצינו אויר פתוח ומרחב. גירדנו מעל קירות הבית את השרך המטפס העבה, כדי למנוע  את טיפוסם וכניסתם של עכברים, נחשים ושאר מזיקים. המשכנו לעשות מה שנראה לנו כנכון, ולא להקשיב לאיש, למעט לעצותיו של אבא שלי, בן המקום. כמעט כל מה שהוא אמר, עשינו, וכך הגענו לגיבור סיפורנו, עץ התות.

IMG_20190726_083206_1024x768

עץ התות שעמד בחצר האחורית, בין הבית למה שנקרא ‘הרפת’, כי פרות כבר מזמן לא היו בה, היה זקן מאוד. גזעו היה מפוצל ומבוקע, ואני חשבי שאם כבר מטפלים בכל הסבכים שהיו כאן טרם בואנו, כדי שנוריד גם אותו. זכרתי מחצרות אחרות בשכונה ובכפר בהן בילינו כל הקיץ בילדותי, שעץ התותים מביא זבובים ועושה כתמים נוראים, לא רק על הבגדים, מה שגורם להורים לצרוח על עוד פריט לבוש שנהרס (מתוך ידע אישי וכואב), אלא מכתים הכל. אז למה בעצם להתעקש ולהשאיר אותו? אבא שלי סבר אחרת, ואמר לי בתוקף שאפיין אותו: “הוא היה כאן לפניך, ויהיה כאן גם אחריך! עצים לא מורידים!” והמשיך להסביר לי על כל מיני כבישים וכיכרות בכל “ההתיישבות העובדת” שהוזזו כדי לא לפגוע בעצים.

כל מי שהכיר את אבא, ואת הטון הזה של ילידי הכפר ביחס לעצים, בוודאי מחייך קלות בהבנה, וחושב בליבו, “מה היא חשבה לה, שאפשר להוריד סתם כך עצים, ועוד תות?” הרי התותים הם חלק משמעותי מנוף הכפר.

עם הכתיבה נזכרתי שאחד הספרים האהובים עלי בילדותי היה “דינה ותעלוליה” של הסופר והחלוץ המקומי צבי ליבנה-ליברמן, שאף חתם לי על עותק של הספר, בו מסופר על הילדה דינה. חלק מעלילותיה של דינה השובבה קשורות לעץ התות, וכשהייתי קוראת בספר כילדה, הרגשתי הזדהות עמוקה עם הדמות, מדמיינת את עצמי במקומה, רק תחת עץ התות של בלוך. אם אני מבינה נכון את ההשראה לשם הגיבורה, אני אוהבת את אותה דינה גם כיום, ואני לא בטוחה שלא שמעתי גם ממנה על עץ התות שבחצרנו, שכן זכתה לשחק תחתיו בילדותה.

22a3be5341665469374f64a857976ef4_671x1024

האמת, שבעניין הזה אבא צדק. הוא עצמו לא כאן כבר עשרים שנה. אנחנו כאן במשק כבר שלושים וחמש שנה וחוגגים בקיץ הזה את יום הולדתנו השישים, גיל שלא דמיינתי שמגיעים אליו בכלל. והעץ?גם הוא כאן. עם השנים באופן מפתיע פיתח העץ ענף אחד עם תותים לבנים טעימים.

במהלך השנים, זכינו לשמוע סיפורים רבים על העץ, ועל ימי התפארת שלו. סיפורים שסופרו בערגה וגעגוע על ידי שכנים, בני משפחה, וסתם אנשים מהכפר, כיצד היה מצל על כל הרחבה שבינו לבין הרפת, ומאפשר לעמוד תחתיו בצל, ולמיין את פירות הקיץ שנקטפו במטעים. וכמה נופו היה יפה ורחב.

במהלך השנים שאנחנו פה, אנחנו גוזמים לו באופן קבוע את הנוף שמצל על החצר כולה, ועל המכוניות שלנו שעמדו תחתיו.

IMG_20190726_083038_1024x768

לפני לא מעט שנים אירעו שני מקרים נפרדים ולא נעימים שענף ענק נחת לו בפתאומיות ובחוסר נימוס על מכוניתו של אחד הדיירים שהתגורר בחצר, ומעך אותה טיפה, אבל אחרי שהסדיר את ענייני שכר הדירה, גם זה פסק.

ואז, ביום שישי לפני כשבועיים, יצא לו השכם בשמונה בבוקר, זאב אישי האמריקאי בעל הממון להצטלם לכבוד “סרט המתנדבים”, בו נטלו חלק כל המתנדבים בכפר, בעודי, הילידה בעלת הייחוס וזכות האבות מנמנמת במיטתי. כאשר שב הזאב, שאל אותי “ראית מה קרה לתות?” מה קרה לתות חשבתי בליבי? מתעוררת מעוד חלום. מה כבר יכול לקרות לו? הרי הוא היה כאן לפנינו, ויהיה מן הסתם גם אחרינו.

הצצתי מחלון המטבח וראיתי את אחד מענפיו המרכזיים של העץ שבור נפול ומכסה את החצר כולה. יצאנו והסתובבנו סביבו עם השכנים, שמעתה נהייה מעט קרובים יותר, אחרי שכל מיסוך העלים שיצר התות בין שתי החצרות צנח לקרקע. ושוב העלינו זיכרונות על ימי פארו כשפארתו פארה את החצר כולה.

IMG_20190728_100630_1024x768

לאחר עוד כיומיים הגיע הכורת. הוא לא כרת את העץ כולו, אלא גזם וקצץ את הענפים השבורים. התות הזקן זקף שוב את ראשו בגאווה, כמחייך ואומר: “אל תדאגו, אני כאן, יציב מאי פעם”. אני מניחה שהוא מחכה שנתלה על אחד מענפיו את הנדנדה לנכדתנו הקטנה, כדי להצל ולגונן עליה כאשר תשחק אתנו תחתיו.

IMG_20190726_083112_1024x768

ובינתיים, אגב נדנוד הנדנדה או משחק בארגז החול, אנחנו נתבונן אחד על השני תוך הבנה ותפילה שביחד נזדקן תחת עץ התות.

___________________________________________

תמונה 2-המפעל אותו הקימו סבא סול ואחיו בלוס אנג’לס FRIEDMAN BAG COMPANY התצלום מתוך פוסט של אחת מבנות הדוד של סבתא, סנדרה סלין, SANDRA SALLIN שבזכות פוסט שכתבה בבלוג שלה, נחשפנו לתמונות, לסיפורים על המשפחה, וגם למפגש מרגש מאוד .

תמונה 4-כריכת הספר “דינה ותעלוליה” של צבי ליברמן. התמונה לקוחה מתוך האתר של “בוקספר”

שאר התמונות צולמו בחצר, תחת עץ התות.

עוד מהבלוג של 1meyrav2

Thumbnail

התחנה הלבנה

סיפרתי לכם בעבר שהפוסטים שלי לפעמים פשוט כותבים את עצמם. "איך זה יכול להיות?" תשאלו בחיוך מסופק, לא מלשון סיפוק, אלא מלשון ספק, ואגיד לכם שלפעמים צריך לשבת רגע בשקט להתבונן בדברים, והם פשוט מתרחשים מעצמם. כבר שמעתם ממני...

Thumbnail

יותר מזה אנחנו לא צריכים.....

 הנחישות מסתבר היא תכונת אופי מרכזית במשפחתנו, גם אם לא תמיד ההעברות הן גנטיות. אודה ולא אבוש, אני מאוד אוהבת את שלמה ארצי. שיריו ומופעיו מסבים לי הנאה ושמחה רבה. לשמחתי, בשכבת הגיל שלי במשפחה, אני לא לבד באהבה זו, אנחנו...

Thumbnail

סבתא סורגת(סיפור לימי קורונה)

במשך השנתיים וחצי בהן אני כותבת אחת לשבוע את הפוסט שלי, לא ויתרתי אף פעם, לא לעצמי, ולא לכם, קוראיי. אלו מכם שמכירים אותי אישית, כאשר אנחנו נפגשים באקראי, ואתם לא מוכנים, וכפי הנראה זוכרים לי את עברי ה"מורתי", מיד אומרים לי...

תגובות

טופ 20 - בלוגים