הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 101

החל מאוגוסט 2017

סיפור קצר המספר על יכולת הרתעה אחת שכמעט ואבדה, על יכולת הרתעה אחרת שלא נעלמה, למרות שאין בה כבר כל צורך, על השילוב ביניהן, ועל שיקומה המפתיע והלא צפוי של יכולת ההרתעה. הסתקרנתם? מוזמנים

21/05/2019

אחרי ששככה תרועת הפסטיבלים, הגיע הזמן לדבר על נושא כאוב באמת. אני מודעת לתופעה מזה תקופה, כמה שבועות. אולי זה בגלל הקיץ שמתחיל להגיע ואולי דברים אחרים משפיעים על כך. אבל אני מוצאת את עצמי אומרת ערב אחד לזאב [שזה השם וגם התואר של מי שהוא בעלי/שותפי לחיים/בן-זוגי וגיבור פעיל בסיפוריי כמו גם בחיי]: “יקירי, אנחנו מתחילים לאבד את כושר ההרתעה! “. אתם יודעים, זה מתחיל בקטנה, עוד הפרה, עוד התגרות קטנה, ובכל זאת, הרי יש מדיניות של “דו-קיום”, אולי אפילו “הכלה” אז למה לסכן את המצב?  והרי יש בו גם יתרונות . בכל זאת, הם מגינים עלינו בפני אויבינו העיקריים, שאחרי הכל הם העכברים והנחשים. כן, לא התבלבלתם, אני מתכוונת לחתולים.

IMG_20190518_201302_768x1024

קוראיי הוותיקים ודאי זוכרים את הקרב האימתני שניהלתי בסבב ההסלמה הקודם נגד חתולה ג’ינג’ית אחת, שעשתה בביתי כבתוך שלה. כאשר היא נכנסה ממש למיטתי, או ליתר דיוק, זינקה עליה בעוז, לאחר מרוץ לאורך מסדרון הבית, הבנו באחת שתמה ה”הכלה”, והשבנו מלחמה הכוללת מלכודת חתולים עם קופסת טונה משובחת תחת חלון חדר השינה, מתקון כל פתחי הבית ב”אמצעים מיוחדים” שלא מאפשרים את פתיחת הרשתות בחלונות ובדלתות ההזזה,וזאת כדי למנוע כל אפשרות של הסתננות או חדירה לא מבוקרת. קיבלנו “מודיעין אמת” משכנים ומ”נשות נהלל”, ערכנו שת”פים, והשבנו מלחמה שערה. [הפניה לסיפור ההוא על הגינג'ית האימתנית]

בסבב הלחימה המשמעותי ההוא, נחלנו ניצחון, שאחריו לא אחרו להגיע גם ה”אופוריה”, ואיתה גם ה”קונספציה”, שהיא לעולם לא תשוב, ומצבנו מעולם לא היה טוב יותר. בלחץ מתמשך של אחת מ”מעצמות העל”- עוזרת הבית, הוסרו לאט לאט ה”לייסטים” שהושמו על מסילות הרשתות בכל חלונות הבית, ואנחנו מדקלמים לעצמנו: “שקט ייענה בשקט!”

אבל מסתבר שלא לעולם חוסן. זה התחיל כמו תמיד ב”טפטופים”. חזרנו ערב אחד הביתה, מגלים שרשת חלון המטבח שנמצא ממש מעל הכיור מלא הכלים שהותרנו כשיצאנו, פתוחה. לא עשו כלום וגם לא עשו כלים, גם לא פרקו או טענו מדיח, אבל סימנו ברגל חתולית גסה והזכירו: “יש לנו את היכולת!”. לא עברו יום או יומיים, בהם עולם כמנהגו נוהג, ואני מגלה שוב בתוך הסלון ,חתולה שלא הרחיקה לכת, נצמדת לרשת הדלת אותה פתחה במו רגלה, ובהרמת גב חתולית מתגרה, שוב התבוננה בי כאומרת: “את רואה, אם אני רוצה, אני בפנים!”.  אני הסתכלתי עליה, היא הסתכלה עלי, ובשקט בלי לעשות מהומות, שיפרה מיד עמדות לאחור ויצאה. בערב כשזאב שב הביתה אמרתי לו בטון חמור סבר: “בעלי, איבדנו את כושר ההרתעה“. מיד העלינו בבית את רמת הכוננות, למחרת כבר הוצאו מהימ”ח ה”ליסטים” משנה שעברה, והונחו על כל המסילות.

krbz8uxnjlrdk8imtav_1024x768

אבל אתם יודעים, לא מכריעים בסבב אחד את המערכה. מידי פעם, אנחנו רואים אותה ואת אחיותיה אורבות לנו ולמוכנות שלנו על אדן חלון זה או אחר. על חלון חדר -העבודה כשאני כותבת, על חלון חדר -השינה, כשאני מנמנמת, ואפילו בסלון כשאני קוראת ספר על הספה, או צופה בטלוויזיה, תוהה בליבי אם עוד רגע לא יתחילו ויקפצו ההודעות האלו בכחול- כתום של “פיקוד העורף”. אני שבה ואומרת לבעלי בייאוש גדול : “זהו, איבדנו סופית את יכולת ההרתעה”. אם זה היה מסתכם בזה, ניחא, אבל הם, היא וחבריה מתגודדים להם בחבורות מולנו, כשאנחנו יושבים על “דק” המרפסת האחורית, מחכים לשעת כושר או ירידת כוננות כדי לזנק על השולחן או סתם לפסוע מעדנות לאורכו .

IMG_20180419_155936_1024x744 (1)

כך, ללא כל בושה, אנחנו עושים את המנגל של יום העצמאות, והם נעמדים ערוכים מולנו ב”עין צופייה”, כאילו שזה “יום הנכבה”. אין ברירה אני שבה ואומרת בנפש הומייה לגברים במשפחה: “איבדנו את יכולת ההרתעה, אם לא נגיב מידית, הפסדנו את המערכה כולה”. נטלו הגברים את צינור המים של העוזרת, ובקשת רחבה המסתמכת על חישובים בליסטיים הוטלו עליהם מטחי מים, ואילו הם מצדם, מקפלים לרגע את הזנב, מנערים את הראש ואומרים בחתולית מדוברת: “זה גשם!”, וממשיכים ללטוש עיניים. מאז, אנחנו ב”תקופת רגיעה”, הם לא מנסים לפרוץ גדר או להפר את ההבנות שהושגו. אני לא יודעת אם הועברו להן “מזוודות דולרים” או “כסף קטארי” או שהם סתם צוברים כוח או מתכננים את המהלכים הבאים, בכל מקרה, אני לא ניהלתי איתם משא ומתן. במקביל אנחנו מחזקים ומשפרים את המיגונים, ומנסים לבנות תוכנית אסטרטגית מקפת לכל צרה, שלא תבוא. אולי נשב נצטלם בפנים חמורי סבר סביב שולחן המרפסת ונגיד שאנחנו מוכנים ומחכים לכל תרחיש.

במקביל, באותה תקופת זמן ממש, הסתבר שיש לי יכולת הרתעה אחת, שלמרות שאין לי בה עוד צורך כלל, שלא רק שלא איבדתי, אלא היא אף התעצמה. בימים האחרונים, יצא לי לפגוש כמה מחברותיי, שהן גם נמנות על הקוראות הנאמנות של ה”בלוג”. מיד לאחר חיוך הפגישה הראשוני, הן משפילות את ראשן קמעא, ואומרות לי בנוסחים שונים משהו שנשמע כך: “לא השלמתי את שני האחרונים”, “אני בפיגור של שלושה”, “מאוד עמוס לי בעבודה, אבל הם שמורים פה בנייד, מחכים לזמן של שקט” או “אני קוראת כשאני בהמתנה לבדיקות או רופאים, ואני כבר מרגישה יותר טוב לאחרונה” .כל פעם שאני שומעת את הנשים הללו אומרות לי את זה, ולא משנה אם זה על מדרגות ביתי, במבואה של אולם ההצגות האזורי, בהתכנסות חברתית או אפילו בהמתנה לבדיקות במרפאה המקומית, אני תוהה מה בי גורם להן למהר ולהתוודות בפני על אי ביצוע מעשה שהוא כולו וולנטרי. אני מיד עונה להן בטון רך ומרגיע שגם אם לי היתה חברה כותבת, טובה ככל שתהיה, לו היא היתה כותבת אחת לשבוע  96 פוסטים (כן, זה הפוסט ה- 96) לא הייתי עומדת בקצב שלה, ולא קוראת את הכל.

ובכל זאת התופעה גרמה לי להמשיך ולהרהר. לאחרונה שבהן שהתוודתה לפני רק אתמול, אמרתי שהיא מזכירה לי את הימים בהן הייתי מורה בבית הספר התיכון האזורי, שמנחיתה על ראשי התלמידים שעורי בית ומטלות, וגם יודעת לתפוס את מי שלא הכין. [לא שזה היה הדבר הכי חשוב בעיני, אבל ככה היה מקובל] מספרת שאמרתי לילדים, מה שהיה ונשאר נכון, שכאשר אני שואלת באופן אישי או כללי: “מי לא הכין שעורי בית?” לפי מפלס העיניים ,גובה הצוואר וזווית הרכנת הראש, עוד לפני מתן התשובה, אני יודעת בדיוק מי הכין, מי לא הכין , ומי הכין באופן חלקי, וגם אילו חלקים, ומוסיפה: “ואל תנסו אותי!”. היו כמה אמיצים שניסו, אך לאחר שהפניתי אותם מיד לערכים הרלוונטיים ב”אנציקלופדיה המקראית” או ב”בריטניקה לנוער”, ואחרי שסיכמו ערך אחד, שניים או שלושה (בנושא כמובן), הם הפנימו את המסר, ופסקו הניסיונות. אם חלילה לא היו מכינים, הם היו ניגשים אלי נבוכים  לפני השיעור, מספרים לי שלא הכינו, וגם למה ומבטיחים להביא מוכן לפעם הבאה. כי הרתעה מסתבר בונים לאט, בהתמדה, ובהתמקדות בנקודות העקרוניות ולאורך זמן. כשעושים את זה נכון, זה כנראה נשאר שם, למרות שאני כבר מזמן לא שם. התלמידים שלי בשנים האחרונות, הם או תלמידים פרטיים שבאים לביתי מרצונם החופשי, משלמים לי במיטב כספם, ומבקשים יפה שאסביר להם עוד ועוד. אני לא רק שלא נותנת להם שעורי בית ומשימות, אלא גם מציעה להם מים או קפה, ושמה בעבורם כלי עם שוקולד על השולחן.

22788883_10215137048526039_2886179539823130760_n_1024x769

את התלמידים אותם אני מלמדת במסגרת של “קידום נוער”, לא רק שאינני מרתיעה או נותנת להם שיעורי בית, אלא משדלת אותם בדברי חנופה, ומבקשת מהם יפה ובחביבות שיכנסו לשיעור הפרטי שרשום להם איתי ב”מערכת השעות”. מתפשרת איתם על “זמן סיגריה”, “זמן קפה”, או סתם הפסקה, ומאושרת שהם מוכנים לשמוע ממני עוד משהו שיאפשר להם לסיים את הלימודים כדי לקבל תעודת “שתים עשרה שנות לימוד” או להצליח ולעבור עוד “בחינת בגרות”. נכון, גם כאן יש לי בארון שקית גדולה של סוכריות “טופי” ,שתמיד עוזרת בעיתות מצוקה.

עכשיו אני רק מתלבטת איך אני משלבת את כל האיכויות. האם להגיד לחתולים בשכונה, שיחשבו שאני המורה שלהם? אולי פשוט ארים את קולי ואשאל אותם: “מי לא הכין שעורי בית?” ואז הן ישפילו ראש, יסובבו את הגב ויקפלו בבושה את הזנב, או אולי אציע להם שאקים להם “קבוצת תפוצה” ב”ווטסאפ” שירגישו קצת מחוייבות כלפי וקשר אישי, ואז נראה אותם מנסים להתגנב לי לתוך הבית באין רואה. אולי בכלל אני צריכה להגיד לחברותי,  שמי שתקרא את כל הפוסטים במועד פירסומן, תוזמן לשוקולד או לסוכריית “טופי”, או פשוט לכוס קפה. או אולי להגיד להן שזה יכול להשפיע להן על “ציון המגן”, ואולי אתחיל בכלל לכתוב את הפוסטים ב”חתולית”? בקיצור, סוגיה מסובכת.

IMG_20190518_164539_1024x522

ובעודי מהרהרת איך אצליח לשקם את יכולת ההרתעה שלי, התחיל להתגבש לו כיוון פעולה. כאשר הנכדה האהובה שלי בת הכמעט שנה פוגשת אותי, אחרי כמה ימים שלא התראינו, ואני מאמצת אותה חזק אל ליבי, אחרי שהיא שולחת לעברי חיוך רחב, שאומר בשפה  שלה: “זיהיתי אותך!”, היא מיד שולחת את ידה אל משקפיי ומנסה להסיר אותן. אני בריטואל ידוע מראש, המנסה לשמר את יכולת ההרתעה , תוך ניסיון נואש לשמור על שיווי המשקל, המשקפיים (אחרי הכל, מולטיפוקל….) יכולת הראייה, וגם קשריי ארוכי הטווח איתה. אומרת לה: “סבתא צריכה את המשקפיים, אחרת היא לא תראה אותך”. לאט לאט ,לא בקלות, היא מוותרת לי, מרפה, ועוברת להתחיל את הטקס עם ה”זאב”. השבוע, כשהתארחה פה, ישבנו לשחק על ה”דק”. החתולים הלא מורתעים שוב ניסו להתגנב אלינו, מצמצמים טווחים יותר ויותר, ומתכננים “ציר התקדמות” לעברנו ולעבר והשולחן, עד שהיא, הנכדה, התעשתה, הסתובבה והתחילה בדבקות ובנחישות שמאפיינות אותה לזחול לעברם…..מזלם של החתולים שהם לא מרכיבים משקפיים. כך או כך, הם מיד נפוצו בבהלה לכל עבר, ועוד לא אבדה תקוותנו.

___________________________________________________________

הסיפור הזה מוקדש באהבה ובתודה ללוחמת “כיפת ברזל” שאנחנו הכי אוהבים, שעשתה הרבה בסבב האחרון למען חיזוק יכולת ההרתעה. אנחנו מברכים אותך ליציאתך לחופשת השחרור, שמחים איתך וגאים בך!

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

הפסקה מתודית-מחנה יהודה

בזמן האחרון, אני פוגשת אנשים רבים מידי , שכאשר הם רואים אותי, הם עושים מן פרצוף מתנצל כזה, ואומרים לי: "אוי, אני מצטער, לא הספקתי לקרוא את הפוסט האחרון", מה שמחזיר אותי באופן מידי ולא משמח לימי העבר הזוהרים שלי כמורה בכיתות,...

תצוגה מקדימה

הג'ינג'ית האימתנית

בימים האחרונים כשאני שומעת שמדברים על נהלל במהדורת החדשות ברדיו, בגלל עוד עגלה שהתגלתה כנגועה בכלבת, הסיפור שאני הולכת לספר לכם יכול להיות לא מצחיק בכלל. אותי הוא לא הצחיק מלכתחילה, למרות שכמו שאספר אותו, הוא בטח יצחיק...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

נהגת בוס

לפני הרבה שנים, המון, כשעוד הייתי נערה צעירה לפני גיוס, מה שמכנים היום מלשבי"ת, יצאה שמועה, שהתבססה על אמת, שאולי לא כדאי להספיק ולעשות רישיון נהיגה לפני הגיוס, כי הצבא עשוי לקחת את הבנות בעלות הרישיון להיות נהגות במהלך...

תגובות

פורסם לפני 11 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה