הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 82

החל מאוגוסט 2017

כבר בטירונות לימדו אותנו ש”הצדעה היא אמירת שלום”, ככה זה בצבא. באותה הזדמנות, לימדו אותנו גם להצדיע. אז בהצדעה לרמטכ”ל היוצא, גדי אייזנקוט, שהסתבר לי רק עם שחרורו שאנחנו “בני מחזור”, גם אני “נוב’ 8″. ומה יותר מתאים, מלספר משהו על הרמטכ”ל שקלט את גדי ואותי לצבא, רפול, ולברר את השאלה הלא פחות חשובה-”מי צריך להקדים ולומר שלום?” והכל בהומור מחוייך של סגן בדימוס.

21/01/2019

קשה לעקוב אחרי שפע האירועים החדשותיים שנזרקים לפתחנו חדשות לבקרים, אבל אחד המרכזיים שחל רק בשבוע החולף, היה פרידה מהרמטכ”ל, גדי אייזנקוט.

 אם אתם חושבים שאני רוצה להתייחס לאספקטים הצבאיים של תקופת כהונתו, זה מעט גדול עלי. אמנם אני סגן בדימוס, והשמועות אומרות שאחת מחברות הכנסת המרשימות מהשמאל (סמול כמו שנקרא כיום..) חלקה איתי את “קורס הקצינות הבסיסי”. אבל אני לא מתיימרת, מכירה במעמדי ודרגתי.

במלחמת “שלום הגליל” , הראשונה, שפרצה לא הרבה זמן לאחר שחרורי מצה”ל, אפילו נקראתי לשירות מילואים. כמו בסיפורים, האוטובוס נעצר על יד הבית, דפיקה בדלת. ה”מגייס” היה קצת מופתע כששאל והתבונן חליפות עלי ועל ניירותיו  ”סגן וולף?” ועניתי: “כן, אני!” עם סיכות ראש צבעוניות ו”קוקיות” מצחיקות שאחותי עשתה לי על כל הראש, אחרי שבת בה הייתי ממש מבואסת מזה שהכוננות עולה, שזאב (בעלי) ,ששבועיים קודם לכן קבענו את נישואינו להמשכו של אותו קיץ, לא יצא, וגם אי אפשר היה להגיע אליו לצבא.

אבל כמו קצינה רצינית, התעשתי עד מהרה. בחטף ארזתי תיק, נישקתי את ההורים , מיהרתי להוריד את הגומיות הצבעוניות מהראש, בכל זאת הפגנתי “קצינות” ,ורצתי לאוטובוס בדרכי לחזית “גדוד הקשר הפיקודי” בנצרת.

אז מאיפה אני בכל זאת נפרדת מהרמטכ”ל?  הסתבר לי השבוע מהתקשורת שאנחנו  בכלל “בני מחזור”.  גם אני “נוב’ 8″ . גם אני, ממש כמותו התגייסתי בנובמבר 1978. אמנם הרגש מתעורר מעט באיחור, כי הוא כבר סיים את תפקידו, אבל מפעמת בי תחושת  קרבה של “אחוקים”, ואני מבינה עכשיו שלא סתם הרגשתי בטוחה עד עכשיו. ההרגשה שיש שם בוגר רציני, “בן מחזור שלי”, עושה מן התרגשות והרגשה של ביטחון, יש על מי לסמוך .

800px-160804-D-PB383-018_(28695500081)_(cropped)_786x1024

אין לי גם שום כלים לבדוק את כישוריו של הרמטכ”ל הנכנס, כוכבי. אחת המעלות שלו היא שהוא תושב העמק. אבל אחד החסרונות בואו נודה, שהוא “צעיר”.

אתם יודעים, כבר די הרבה שנים אני לומדת לקבל אנשי מקצוע סמכותיים ומיומנים שצעירים ממני, זה לא קל, אבל כבר התרגלתי. האחרונה שבהם, רק השבוע, היתה רופאה צעירה שיצאה אלינו לאיזה עניין פעוט ,לקראת חצות במיון בבית חולים ה”עמק”. ראיתי איך היא בודקת במקצועיות מלומדת, אבל ראיתי גם אישה צעירה, צעירה אפילו מבנותיי, ועייפה. ורק רציתי להגיד לה בטון אימהי חם : “אולי תלכי לישון קצת, נראה שאת זקוקה לזה” ,אבל התאפקתי.

אבל רמטכ”ל? ומה עם תחושת הביטחון שהוא אמור לספק לי? ומה אגיד לו? “אתה נראה עייף? או חלילה : “לך לישון”.

היה רמטכ”ל אחר מבני העמק, שבעיקר קיוויתי שלא אצטרך להגיד לו כלום. וישאל הקורא הציני בחיוך ספקני : “עם כל הכבוד, ונגיד שיש כלפייך כבוד, מה לך ולרמטכ”ל? תתפלאו. כמו שבתיקו של כל טירון נמצא שרביט הרמטכ”ל, ככה לי היה הפוטנציאל לדבר עם הרמטכ”ל.

בכל יום ראשון בבוקר ,בו היינו מסיימים את חופשת השבת ויורדים מחדרנו הצנוע בקיבוץ גניגר כדי לחזור לצבא. זאב לכיוון עפולה, כדי לעלות לרמת הגולן, ואני לכיוון צומת נהלל, כדי להגיע ל”פיקוד הצפון” בנצרת בו שרתתי, (כי כפי שתבינו, הכביש הגשר והמנהרה ע”ש רפול טרם היו, וכביש הפיתולים בהר לא היה אופציה נבחרת). הרמטכ”ל היה חולף בסמוך אלי.

200px-Hakfizatunnel_1024x768

אני יודעת שה”צעירים” לא יכולים להבין את המראה הזה, כמו שהם לא יבינו איך בשבתות היה נהוג שכל חייל בעל מוטיבציה, עם בעיית שיבוץ, יכול היה להגיע למרפסת ביתו של רפול בתל עדשים, לחכות בתור המאולתר, ולקבל מענה אישי וישיר מהרמטכ”ל.

אז בשלב מסויים של ההמתנה, די מוקדם בבוקר, כשהבל הפה שהיה פורח באוויר הקר, היה היחיד שהיה לצדי, רפול היה חולף בדהרה על פני  ב”פורד אסקורט” הלבנה שלו (בדיוק כמו זאת שהיתה אז להורי) לבד ברכבו, נוהג בעצמו, כומתתו מהודקת כהלכה על ראשו. השמועה אמרה שהוא נוסע עד לבסיס ברמת דוד, ושם הוא עולה על מטוס שהטיס בעצמו בדרכו לקריה בתל-אביב.

אתם מכירים אותי, הצעירים קוראים לזה היום: “צהובה”, או “צהוב זרחני” או סתם “מרקר”. אני הייתי כזאת, עוד לפני שהמציאו את המושג. פשוט בעלת “הופעה תיקנית”,וגם פחדנית. עומדת בתחנה בגניגר, מחכה לאוטובוס, עם מעיל רכוס, כומתה על הראש, ממששת את העגילים התקניים על תנוכי האוזניים, מלטפת את “תיק הגולדה”, ומתבוננת על נעלי השחורות המצוחצחות כדבעי, ויודעת שהוא תכף יעבור. בודקת ליתר ביטחון שאין אף קליע או תרמיל שמפוזר סביבי, אם חלילה יחליט לעצור. מתרגלת ב”תרגולת קבועה” עם עצמי אופני התנהגות ונושאי שיחה או בשפה צבאית “נערכת למערכה”, או פשוט “מתטלג”ת” אם במקרה הרמטכ”ל יחרוג ממנהגו, ויעצור לי. חושבת אם אצדיע לפני שאפתח את הדלת, או רק לאחר מכן, אם אומר “שלום” או “בוקר טוב”,  וכשאכנס לאוטו, ואראה לו את הלבן של האסקורט, האם אתחיל ב”סמול טולק” על אחותו או שכנת ילדותו שמתגוררות  בנהלל, או שמא  אפתח בשיחה מקצועית על “קבוצת הפקודות” האחרונה שהתקיימה ב”פיקוד”. אירוע שבעקבותיו הגיע למשרדי “קצין הקשר” של אחת מהחטיבות הנחשבות והלוחמות, וביקש ממני בתחינה, חיל ורעדה, למרות היכרותנו השטחית: ” בבקשה ספרי את שיערי”. למרות שאמרתי לו, שאין לי שום הבנה בתחום, ושהאחרון שהפקיד את ראשו בידיי, ושסיפרתי אותו, סיים עם קרחת (בסדר, זה היה כשהייתי בגן הילדים.) הוא אמר לי שהיות שננזף על ידי רפול על אורך שיערו, הקצר מלכתחילה, הוא חייב להגיע ל”אישור תוכניות” עם שיער קצר עוד יותר, אחרת במקום להיכנס ללבנון, הוא ייכנס לכלא הצבאי. וכמו דלילה, כמעט, עם המספריים המשרדיים שעל שולחני, קיצרתי את שיער ראשו.

Motty_Yerushalmi_04_-_Rafael_Eitan,_Amnon_Eshkol.pdf_836x1024

לשמחתי הרבה, בכל זאת היו לרפול מעט  גינוני רמטכ”לות, והוא מעולם לא עצר לי לטרמפ. אחרי שהיה חולף בסערה (הוא נהג מאוד מהר) נשימתי היתה חוזרת לסידרה, שמחה על האינטימיות הכפוייה עם הדרג העליון שנחסכה ממני. אבל אתם יודעים, “לא לעולם חוסן”, ו”בתחבולות תעשה לך מלחמה” בטח עם הרמטכ”ל, ובטח שכשהרמטכ”ל לא “בן מחזור” שלך, ואפילו ותיק יותר ממחזור הגיוס של אבא שלך.

אתם זוכרים את המשפט: “קשה באימונים, קל בקרב?” אז יום אחד, מפקדי הישיר, “קצין הקשר הפיקודי” (מקשא”פ) קרא לי למשרדו, פקד עלי לסגור את הדלת, ובפנים רציניות אמר לי שבאחד הימים הקרובים הוא עומד להציג בפני פורום בכיר מאוד בראשות הרמטכ”ל תוכנית שאותה הגה ובנה, ושיש לי חלק משמעותי בהצגתה. אני לא זוכרת הרבה דברים מאותו אירוע, אני רק זוכרת את הפרטים הבאים:

א. במשך שלושת הימים שלאחר השיחה, תרגלנו, הוא את הקראת התוכנית והצגתה, ואני את העברת השיקופיות ,הנחת השקפים על המטול, וסימון נקודות חשובות באצבע מורה, והכל בתזמון מדויק בהתאם לתוכן.

ב. מפקדי אסף אותי מוקדם מאוד בבוקר מ”צומת נהלל”, להגיע עוד לפני הזמן לאירוע ב”בית הצנחן” . כל כך מוקדם, שאבא שלי חיכה איתי בכביש באוטו בחושך השחור של חמש בבוקר , עוברת עירנית ודרוכה מ”פורד אסקורט” אחד, ל”פורד אסקורט” אחר.

29789965_10156253099734253_8183475869407248384_n_1024x566

ג. באותו אולם שהחל להתמלא לאט לאט, הייתי האישה היחידה, ובעלת הדרגה הנמוכה ביותר, בפער גבוה.

ד. הקור, הדרך, הזמן שחלף, וההתרגשות עשו את שלהם, הטבע אמר את שלו, ונזקקתי לנקביי. כמו שאומרים בשפה יפה, או ביתר פשטות, הייתי צריכה פיפי.

הלכתי לרגע, לשירותים , נכנסתי לתא, וחוץ מלהטיל את מימיי, סדרתי את מחשבותיי ורגשותיי, ונטולת כל הגנה, או תוכנית מבצעית הגונה , יצאתי כדי לנטול את ידי, ואז יוצא לו הרמטכ”ל מהתא שלצדי.

לא משנה מה עשיתי אז, המחשבה היחידה שעולה בראשי עכשיו, היא השורה האלמותית מהמערכון של ה”גשש”: “אז מי צריך להקדים ולומר שלום? “

תגידו לי אתם, מי צריך להקדים ולומר שלום?

New Doc 2019-01-21 22.59.49_1_634x1024

____________________________________________________________

תמונה 1-הרמטכ”ל אייזנקוט-מהערך הנושא את שמו ב”ויקיפדיה”.

תמונות 2,3-קטע מהמנהרה הגשר והכביש (60) הנקראים ע”ש רפאל איתן, ותמונתו, מתוך הערך הנושא את שמו ב”ויקיפדיה”.

תמונה 4-פורד אסקורט “ישראלית” רכב אספנות במצב תצוגה-באדיבות אבי בן-גרא מתוך אתר Wheel.

תמונה 5-מהאלבום המשפחתי-שילוב נדיר של האסקורט ההוא, והצוערת (בקורס הבסיסי), ההיא.

הפעם, הכתבה מוקדשת באהבה, לדליה, פקידת מקשא”פ,שנפגשנו באופן אקראי מפתיע ומשמח בגן של “לבידו” לאחר 40 שנות פרידה, ועל כוס קפה, עם הבעלים לצידנו, העלינו זיכרונות מהתקופה המשמעותית ההיא.

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

תופרת החלומות

כבר סיפרתי לכם שיש לי תחביב שהוא גם פרנסה- עיצוב ותפירה. אני אוהבת לתפור מהיום שראיתי לראשונה מכונת תפירה בפעולה. לאמא שלי לא היתה מכונה, כאשר היו מזמינים תופרת הביתה, ל"יום תופרת" ממש כמו בסיפורים, היו מביאים על טרקטור...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

שוויון בנטל

בשבוע שעבר, בתי האהובה והיפה, השנייה שבהן, חגגה יום הולדת שלושים. אתם יודעים, חגיגות, ארוחות, בלונים, וזמן להרהורים וסיפורים. כשהריתי אותה, התרחש אירוע נוסף,  לא פחות...

תגובות

פורסם לפני 6 months
תצוגה מקדימה

No Pay! No Pipi נו פיי! נו פיפי!

אחד הדברים שאומרים לי שוב ושוב מאז שפתחתי את הבלוג, זה שאני לוקחת את הדברים שכולם חווים, ופשוט מספרת אותם. אז הפעם, משהו מיוחד לכבוד פורים. ראשית ו"נהפוך הוא", במקום לצלם לכם ילדים שלובשים כל מיני תחפושות, אני דווקא מתייחסת...

תגובות

פורסם לפני 12 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה