הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 77

החל מאוגוסט 2017

סיפור פשוט על כביסה. כמו שבאוכל ובכביסה של אמא יש כל כך הרבה מעבר לכביסה , כך גם היתה “כביסת החיילים” בקיבוץ גניגר של פעם, הבית ממנו בא בעלי, ושהיה גם לי לבית לתקופה קצרה לפני כארבעים שנה.

06/01/2019

לפני שאני מתחילה לכתוב, כמה הקדמות חשובות. לא “כאלו חשובות” ,בסך הכל הולכת לכתוב על כביסה.

ראשית, זה היה הפוסט המיועד לשבוע שעבר, עד שנדחק הצידה על ידי ה”סיפור על אהבה”, בעקבות פטירתו של הסופר עמוס עוז.

שנית, אחרי סיפור עמוק ואישי כמו בשבוע שעבר, אני שואלת :” על מה כבר אפשר לכתוב השבוע?” ואז אני עונה  במשפט  בו אני משתמשת הרבה פעמים בחיוך ובקריצה: “מה כבר אימהות יודעות לעשות? אוכל וכביסה!” ותחשבו עד כמה הוא נכון, ומתאים לכל סיטואציה. הוא לא במקום כל הדברים האחרים, אבל בלעדיו, אמא היא לא אמא, כל כך הרבה נתינה אימהית יש בשתי המלאכות הללו.

ההקדמה השלישית היא שאני באמת ובתמים מתוך כל מלאכות הבית, הכי אוהבת את הכביסה והגיהוץ. כל אחד מילדיי בהיותו חייל, כולל זאב בשנות המילואים הרבות  שתרם, קיבל את שרותי הכביסה והגיהוץ שלי בהרבה כוונה, חמימות וריח טוב, גם של “מרכך כביסה” ,וגם של  ”דף ריח” במייבש. אני אשמח לעשות אותה הלאה באהבה, ומבטיחה שאם הנכדים ירצו, אעשה זאת גם בעבורם.

ואחרי שנתתי את כל ההקדמות הללו, שלא תחשדו בי או ב”כישורי האימהות” שלי חלילה, אני יכולה להתרווח בנחת מול המחשב, ולהראות שאימהות , אחרי ש”העמידו מכונות” ו”התקינו ארוחות” יודעות גם לכתוב.

IMG_20181108_120341_1024x768

בעברי הרחוק היו לי כמה שנים “קיבוציות”. זאב (הרבה יותר פשוט להגיד זאב, שהוא שמו של בעלי/ בן-זוגי/ האיש שאיתי/ זה שלצדי/ מאשר לחפש את המילה שתישמע ההולמת ביותר) אז זאב הוא בן קיבוץ, אמנם לא נולד בו, אבל התקבל בו עם עלייתו ארצה כילד באהבה רבה. בשנתיים של תקופת “החברות”, כשהיינו שנינו חיילים, והגענו אליו פעם בשבועיים במקרה הטוב, ובשנתיים שלאחר הנשואים כשחייתי בקיבוץ כסטודנטית, במעמד מיוחד של “נלווה לבן משק”, מתוך כוונה שלמה להפכו לביתי.

אז למה אני שוב בנהלל? ככה יצא. זה סיפור שיכול לפרנס עוד פוסט אחד לפחות, אבל מה בוער? כל סיפור, בא יומו.

מאוד אהבתי את תקופת הקיבוץ. ראיתי בגניגר בית חם, אוהב, מקבל, ובכל שיחה על הנושא אני ממהרת להגיד:  “הייתי חוזרת לשם מחר”, ובעצם מתכוונת שהייתי מוכנה לחזור אליו, לאותו רגע בו עזבתי אותו.

זה לא קורה לי רק לגבי הקיבוץ, כשכל אחד מילדיי היה במחנות של “בני המושבים”, והיינו באים ל”ביקורי הורים”, אחרי כמה דקות ביער עם ריח השרף מעצי האורן והעשן הדק של המדורות, הייתי אומרת בהתלהבות: “הייתי נשארת כאן עכשיו, בקלות” ואחר כך חושבת בדרך הביתה, שאני לא בטוחה שממש בא לי לנסות להירדם שוב בתוך שק שינה על גבי אבנים קטנות, ולקום בבוקר עם מחטי אורנים בשער סתור,  וללכת לחפש בקצהו השני של היער את ברזי המים הקרים כדי לשטוף פנים או את השירותים. כן הייתי חוזרת למה שהרגשתי אז, כשהייתי שם, בקלות.

בגניגר, עד היום, כשאני משוחחת עם חברים בקיבוץ , ומספרת על תחושתי במקום, אני מרגישה שכשהם אומרים לי : “נשמח לקבל אתכם בחזרה” הם מתכוונים מכל הלב. הלב נשאר חם ופתוח. אז למה לקלקל עם מילים גסות כמו: “הפרטה” או “שיוך נכסים” ו”תאריך קובע”, מה גם שבאמת, טוב לי בנהלל.

לשמחתי, אחת לשבוע, אני מגיעה לקיבוץ  לשיעור עם מורתי נועה ל”שיטת פאולה”, עוד אחת מהמתנות הנפלאות שקיבלתי במקום הזה, וחונה לי במגרש החנייה תחת הברושים הזקופים שאחרי המכבסה. אין פעם שאני לא נזכרת בערגה ב”כביסת החיילים” הנפלאה שהעניקה הקבוצה והמכבסה לבניה וחייליה.

IMG_20181025_124145_1024x987

בתקופה בה מייבשי כביסה עוד לא היו בכל בית, את כביסת החיילים שלי בבית הורי , היינו עורכים בשבת בבוקר, מחכים לשמש שתצא כדי לתלותם לייבוש עם אטבי עץ על חבלי הכביסה, לקראת ערב ניתן היה להורידם מהחבל קשים ונוקשים, כאילו עומדים כבר בדום מתוח, מחכים ל”מסדר המפקד”. בחורף היינו מעמידים את סטנד הכביסה מול תנור החימום מהסולר. בשלב שבו סיר החמין היה יורד מהתנור, היינו מתחילים להניח את הכביסה ישירות עליו בשמירה בהקפדה שלא ייחרכו חלילה. לא  היתה שבת חורפית כזו שבמוצאיה, כשהייתי יוצאת עם חברי לסרט, אבא שלי לא היה אומר לי: “זה בסדר, אני אשמור על הגרביים” ,וממשיך והופך אותם מצד לצד, כמו על מנגל גדול, כדי שיתייבשו לי עד לבוקר מוקדם בו יצאתי לדרכי חזרה לבסיס.

כשאחיותיי הצעירות ממני היו חיילות, כבר היו לי תינוקות, ולכן רכשנו מייבש כביסה. הן היו מביאות אלי בשישי בערב את סלסלת הכביסה מבית ההורים, לייבוש. באחת הפעמים, הגיעו המדים של החבר שאך התגייס. כשיצאתי למרפסת מידי פעם לראות שהמייבש עובד, ראיתי קצת יותר מידי “פתיתי נייר”, אבל ניחשתי שאולי היה איזה טישיו בכיס. זה לא היה טישיו, זה היה “פנקס החוגר” החדש שלו. בפחד של ילדה קטנה, ובפרקטיקה של מחנכת כיתה צעירה אמרתי לו: “תגיד להם שזו אשמתי, אם אתה רוצה, אכתוב לך פתק למפקד”

IMG_20181025_124207_1024x768

בקיבוץ, הכל היה שונה. הדבר החשוב ביותר ב”נוהל השבת” היה למהר ולזרוק את “כביסת החיילים” לעגלה הגדולה שעמדה במרפסת האחורית של המכבסה, ביום שישי, עוד לפני ארוחת ערב הקיבוצית. לארוחת ערב, לא תמיד הגענו, מהעייפות, אבל למכבסה תמיד.

בגניגר, תמיד היתה מכבסה נהדרת עם מכונות גדולות, מייבשים אימתניים, וריח של ניקיון.  במסגרת ה”שיבוץ” (עבודת תורנות השבת של החברים) היו כאלו שנתנו את התורנות (או  את “מסירת שבת” כמו שנקראה בקיבוצים אחרים) במכבסה. אחד מהם היה גבר חביב ומבוגר, שכשהיינו פוגשים אותו בארוחת הצהריים בחדר האוכל, לא הרבה אחרי שהיינו מתעוררים, היה אומר לזאב: “ראית? כיבסתי לך את המדים” ומוסיף : “עשיתי בשבילך מכונה מיוחדת, כל כך הרבה גריז ושמן היה לך על המדים מהטיפול בטנקים, שזה הצדיק מכונה נפרדת והרבה חומר”. באחת עשרה בבוקר, כבר היו עומדים המדים מקופלים ומוכנים “כמו חיילים” על כוורת מדפי הפורמייקה הלבנים בחדרון הקטן והפתוח בגבה של המכבסה, כשעליהם מדבקה עם שמו של החייל. הרבה פעמים, מהמדבקות היינו לומדים מי עוד מחברינו הגיע השבת הביתה, שטרם יצא לנו לפגוש ,או מי מחברי הקיבוץ במילואים.

כשהיינו חוזרים במוצאי השבת לחדרנו שעמד במעלה הקיבוץ,  היינו עוברים דרך המכבסה, מפלסים דרכנו בין הקולות הצינורות וריחות “הקיטור של הקיבוץ” כדי לקחת את הכביסה. מה שנשאר לנו זה לפתוח את “שקית הכביסה” של הגרביים, לגלגל זוגות זוגות, ולקפל את הלבנים לאחר שהוצאו מהשקית שלהם, המסומנת בחוט רקמה אדום . כמה אהבה, כמה כוונה, וכמה תחושת בית וחום היתה בכביסת החיילים הזו.

IMG_20181025_124132_768x1024 (1)

כשעלה בי הרעיון להקדיש לה פוסט, הסתובבתי לי סביב המכבסה והמבנה המיוחד וההיסטורי שלה, מחפשת את שרידי העבר וריחותיו, מנסה לצלם ולתעד. עליתי לי במדרגות הקטנות מאחורה,  הכל אותו דבר, כמעט בדיוק, וכל כך הרבה השתנה. את הנישה ההיא כבר סגרה דלת אחרת. גם החיילים של אז, אלו שנשארו בקיבוץ, וגם אלו שלא, כבר סיימו מזמן לעשות מילואים, ו”בני הזקונים” שלהם עוד מתפעלים את אמהותיהן בכביסת חיילים מידי שבת.

IMG_20181108_120410_1024x768

וככה, עובר לי מין הרהור כזה בראש, בעיקר כשאני רואה את החיילים נושאים תיקים ענקיים על גבם בדרכם לבסיס או ממנו, שאולי בכלל נכון היה שהצבא היה מעמיד מכונות כביסה עבורם בצבא. ככה בקטנה, לא צריך אופרציה גדולה, מכונה, מייבש. כמה סחיבות של כביסה מלוכלכת ומסריחה, כמו גם של כביסה נקייה ומריחה היו נחסכות (ולא אמרתי מילה על אוכל). אני יודעת, בטח תגידו לי שזה לא פשוט,ושאין “סימול מקצוע צבאי” לכובסת או לכובס מחלקתי, פלוגתי, גדודי, חטיבתי, אוגדתי (רואים שהפנמתי את השיעור על “מבנה צה”ל?”) והחיילים עצמם עסוקים בדברים אחרים, ושתמיד זה היה ככה, ובכלל. ושאימהות אוהבות לכבס, וככה הן מעניקות רגש לילדיהן.

IMG_20181119_220452_1024x768

אז יש לי רעיון מבריק. אולי נקבע ונשלח “אמא תורנית” (אפשר גם אבא) עם הרבה אהבה לצבא. אפשר כ”שיבוץ”, אפשר אפילו תורנות לשבוע שלם. אני מוכנה להיות המתנדבת הראשונה. אמא שתספק במשך שבוע כביסה נקייה לכל החיילים. בזמן הנותר, תוכל  גם לבשל לאפות ולפנק( ככה תיחסך קניית כל הפיצות והבורקסים) אני מוכנה להביא את חומר הכביסה, המרכך והדפים למייבש מהבית, כי בטח לא תהיה או תיגמר ההקצאה. אפילו את המגהץ, וגם את הקרש. רק תגידו, ואני מסתערת.

כי בינינו, מה אימהות יודעות כבר לעשות חוץ מאוכל וכביסה?

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

מכתוב זה מכתוב!

אחרי שבשבוע שעבר הייתי ב"סיפור נשי" לחלוטין, השבוע הגיע שוב תורו  של "סיפור גברי", ומה יותר גברי ממכונית? היות שזכיתי להצלחה ואהדה מרובה עם ה"רנו 4"  שלי, החלטתי להתקדם ולספר על ה"רנו 12" שלי. אבל את הקריירה שלה, היא לא התחילה...

תגובות

פורסם לפני 11 months
תצוגה מקדימה

התפתחות של פוקימון

לפני הרבה שנים, כאשר החלה "אופנת הפוקימונים" בתם הקטנה של זוג חברים, שהיום היא בחורה מקסימה וכשרונית, ישבה עם בני הצעיר, שהיה אז ילד קטן, והיום הוא חייל ותיק, והסבירה לו, מי ומה הם הפוקימונים, ומהן ההתפתחויות שלהם. אני מודה,...

תצוגה מקדימה

השני. ח' באלול-גרסת הסרוויז

וכך, עבר חלף לו שבוע , והנה, השני. קשה היה שלא להבחין בשבוע המרגש שעבר עלי, פתיחת הבלוג והתגובות היתה רק חלק ממנו. חגגתי 58, וכן יום נישואים, 35 שנים. כן, באותו יום ממש, צירוף שהיו שנים שחשבתי שאין טוב ממנו, והיו שנים שחשבתי שזו...

תגובות

פורסם לפני 1 year

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה