הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 77

החל מאוגוסט 2017

סיפור על אהבה ששופך אור. חיבור בין ספרות להיסטוריה, חיבור בין פרטי לכללי, ביני לבין עברי. דברים שנכתבו בעקבות פטירתו של הסופר עמוס עוז, והשורה הקטנה בדפי ההיסטוריה והספרות לה זכה סבי, שמעולם לא היכרתיו.

01/01/2019

בדרך כלל אני כותבת את הפוסט השבועי בשבת בבוקר, קמה לבית מתעורר ושקט, וכותבת לי בנחת עד שכולם קמים. ביום שישי, לקראת ארוחת השבת, אני כבר יודעת לעצמי על מה אכתוב. כך חשבתי שיקרה לי גם השבוע, אך כשקמתי ממנוחת הצהרים של שישי, וראיתי את החדשה הכל כך עצובה-עמוס עוז נפטר,נראה לי מעט טפל לכתוב משהו שהוא לא על אהבתי לעמוס עוז.  אין כותב בעברית, או חוטא בהרהורי כתיבה, שלא מוקיר ומכיר את כתיבתו של עוז. אבל לנו, לו ולי  היתה הכרות מיוחדת. (ככה כולם אומרים על מי שכבר מת, בעיקר כי המת כבר לא יכול לאשר או להכחיש) אבל אם תצעדו איתי לאורך שורות הפוסט, תראו עד כמה זה נכון. אתם גם מכירים את זה, שכאשר מישהו מדבר על מישהו שנפטר, הוא מדבר הרבה על עצמו, וקצת גם על מי שנפטר. אז כדרכי, אני מספרת על עצמי.

לפני כעשרים שנה, החלטתי שהגיעה העת להרחיב את השכלתי, ונרשמתי ללימודי תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה. התוכנית יועדה למורים להיסטוריה בפועל. היא פתחה והרחיבה את הראש, הפגישה עם עמיתים, הפגישה עם מרצים מעניינים, הפגישה עם חומרים ישנים ותאוריות חדשות, ונתנה אפשרויות צמיחה וקידום.

מעבר למבחן המסכם על אינספור מאמרים, המטלה היתה כתיבתן של עבודות סמינריוניות רבות.  אז גם גיליתי עד כמה אני אוהבת לכתוב. אוספת ומצלמת את החומרים בספריית האוניברסיטה, קוראת אין סוף ספרים ומאמרים, מסמנת בפתקיות צהובות, ויושבת ימים שלמים מול מסך המחשב עם מוזיקה נעימה וכותבת. כל נושא שעניין אותי אי פעם, הפך לסמינריון עב כרס (הרבה מעבר לדרישות המרצה), כך נחקרו להם, מניה שוחט וסוד השתיקה סביב סודה, ארגון “השומר” ויחסו לערביי הארץ, אנשי “הממשל הצבאי” ומעשיהם, פרנץ אופנהיימר וה”קואופרציה” במרחביה כמו גם דפוסי השמדת היהודים בשטחי “הגנרל גוברנמן”, אייכמן וביקורו בחיפה בשנת 1937, התייחסות “היישוב” ל”ועידת אוויאן” ועוד. כולם קשורים לראשית ההתיישבות, ושורשי המזרח אירופאים.

אחד מהקורסים היותר מרתקים במהלך התואר היה  ”לאומיות” עם פרופסור דני גוטווין.  כאשר נדרשנו לבחור נושא לעבודה, חברתי ללימודים, לדרך, ולעבודה בבית הספר ואני עלינו לפגישה במשרדו. התאפקנו במהלך כל השיחה לא להציע לו לסדר לו את שולחן העבודה העמוס כמטלה מסכמת. בסיום השיחה, הוא שלח אותי לשורשים שלי,  לא אלו מהעמק, ומהצד המזרח אירופאי, אלא דווקא לשורשים הבוכריים שלי, מצד אמי. עד מהרה התחלתי לחקור בהדרכתו את “לאומיותם של יהודי בוכרה”. הופכת את מה שהכרתי מסיפוריה של אמי על ילדותה בשכונת הבוכרים בירושלים, למחקר מנומק ושכלתני. כמעט באותו אופן שאנחנו כמורים דורשים מהילדים ב”עבודות השורשים”, רק מעט יותר מעמיק, ובלי “העתק הדבק” מהאח הגדול, או מבן הדוד המשקיע.

השבוע, עקב שאלה אקראית שעלתה בקבוצת הפייסבוק של מורי ההיסטוריה (יש דבר כזה) רשמתי הסבר מלומד מתוך ההבנות והמסקנות של מחקרי זה. שעיקרו, שיהדות בוכרה, שעלתה במקביל ל”עליה הראשונה”, והיו בה הרבה סממנים של התחדשות, ותחיה, לא נמנתה עם ה”עלייה הראשונה”, אלא מזוהה עם “הישוב הישן”,  בעיקר משום שבעלייתה לא היתה מחשבה לאומית כלכלית. מקור הפרנסה שלה נסמך על ארץ האם, בוכרה. הם בנו את בתי השכונה המפוארת והמתקדמת לתקופתה בירושלים מתוך מחשבה דתית וציפייה למשיח. עם מלחמת העולם הראשונה, והפסקת היכולת להזרים כספים משם לארץ, גוועה למעשה הפרנסה וההתפתחות. הבתים שנבנו אפשרו ברבות הימים לבני העדה והמשפחה שברחו מבוכרה עקב עליית הקומוניסטים, עליהם נמנו גם הוריה של אמי, קיום ומגורים.

היות שבשנת הלימודים השנייה לתואר הייתי בחופשה מהעבודה, הצלחתי לסיים את המטלות בקצב מכובד, נשבעת לעצמי לא לגרור “זנבות”. כך יצא שבחודש האחרון של שנת הלימודים הייתי “ציפור דרור”. חובות הכתיבה מאחורי, חובת הנוכחות לפניי, המוח פנוי ותחושת החופש גדולה.

Sipur_Shel_Ahava_Vechoshec_-_Blue_Cover_664x1024

אחד המוסדות היותר אטרקטיביים ביותר באותה עת באוניברסיטה, חוץ מהקפה של “גרג”  היה חנות הספרים. התעריף המוזל לסטודנטים, והשפע שהיה בה, משכו אותי לא אחת לשם, קונה, ומרגישה מעט אשמה, כי הרי יש לי “חובות קריאה”. הפעם, נכנסתי וקניתי את ספרו עב הכרס של עמוס עוז “סיפור על אהבה וחושך”, ללא רגשות אשם. הנה, אקרא להנאתי בלבד, משהו “לא בנושא”, ולא מבינה שנכנסתי למעשה לתוך “סמינריון מסכם”.

עוז, שגדל ב”שכונת הבוכרים גדל להבנתי במקביל לאמי, גם בגיל, גם ברחוב, וגם בחלק מהחוויות שהחיים זימנו לו, ולה. כך הוא מספר לי דף אחר דף על ילדותו, ילדותה. על המורה זלדה (המשוררת) שהיתה מורתו-מורתה, על ביה”ס “תחכמוני” בו למד אחיה, על ימי מלחמת העצמאות, על הפחד ועל הכרזת המדינה.

אמא בהחלט היתה אישה של מילים, אבל עוז, סליחה אמא, היה מופלא! הוא הצליח לספר לי עוד יותר יפה, את כל מה שאת לא הצלחת.

לצערי, בתקופה בה יצא הספר, אמא התחילה לאבד את הקשר למציאות, ולא נהנתה מכתיבתו , אבל אני נהניתי מכל מילה בשבילי, וגם בשבילה.

וככה אני מתקדמת עם קריאת הספר, רוצה להתקדם, ובאותה עת לא רוצה שהוא יסתיים, והגעתי  לעמוד 392, ומבינה באחת במה זכה עוז, שאני לא זכיתי, ואינני מדברת על דברים גדולים כמו כישרון כתיבה, פרסים או תהילה, אלא הוא זכה לפגוש את סבי, שאני לא זכיתי לראות, שכן אמי היתה יתומה מהוריה כבר כשנישאה לאבי. לא רק פגש, אלא גם מספר.

bbiof_1024x850

הוא כותב על ביקור בחנותו של בביוף הירקן, וזה הסיפור כולו של יהדות בוכרה, כפי שהכרתי מאמי.  יהדות שנאלצה לברוח באחת מארצה, מבתיה ומנכסיה, מאימת הקומוניסטים. סבא שנאסר, נכלא, ברח, הבריח גבולות, בקור, רעב וצמא ,והגיע בדרך לא דרך לאשתו ושלושת ילדיהם, לעיר משהד שבפרס, לשם ברחה כדי להתקיים. אשתו רינה, סבתי, שהלכה מבויישת אחר העגלה בה לקחו אנשי השלטון החדש את כל תכולת ביתה, אוספת בצלים מתגלגלים על הדרך כדי לנסות ולהכין צהריים לילדיה הקטנים. לאחר איחודם המרגש,  עלתה המשפחה לארץ, אמי כבר נולדה בירושלים ( בשנת 1936) והם השתכנו בבית שנבנה על ידי סבה ב”שכונת הבוכרים” בירושלים, בימיה המפוארים והרחוקים של יהדות בוכרה והשכונה, שלא נשאר מהם דבר, והצורך לעבוד קשה, כירקן, להביא את הפרנסה למשפחתו.

כאן כתבתי כמה שורות, אבל כל שורה כזו, היתה סיפור שכשאמי היתה מספרת לי אותו, היתה מזילה דמעות, ונזכרת בדמעות שאמה היתה בוכה בספרה לה אותם ממיטת חולייה , וגם אני, בכיתי. כמה כאב היה אגור שם.

IMG-20181230-WA0012_1024x804

אבל לא רק על סבי הבוכרי סיפר לי עוז, שכל כך הרבה פעמים דימיינתי את עצמי ניגשת אליו בעדינות בסוף הרצאה או ערב ספרותי ומבקשת חרש : “ספר לי עוד בבקשה על בביוף הירקן” , זה היה סבי, לא זכיתי להכיר אותו. אלא גם על נהלל שלי, הכל באותו עמוד, ממש “מטלת סכום”.

אביא את הדברים מתוך ספרו (סיפור על אהבה וחושך, ע”מ 392-393) (הקטע מעט ארוך, החלטתי לא לקטוע אותו, אלא להדגיש את מה שמשרת את הסיפור שלי)

___________________________________________________

בחנות של הירקן, מר בביוף אמרה השכנה גברת למברג: ” אבל אני כבר לא מאמינה להם יותר. לאף אחד אני כבר לא מאמינה. זה הכל רק אינטריגה אחת גדולה”.

גברת רוזנדורף אמרה:  ”אסור בשום אופן לדבר ככה. סליחה. את בבקשה תסלחי לי שאני מעירה לך: דיבורים כאלה זה רק מקלקל עוד יותר את המוראל של כל העם. מה את חושבת לך? שהבחורים שלנו יסכימו ללכת להילחם בשבילך, לסכן את החיים הצעירים שלהם, אם את ככה תדברי שהכל זה רק אינטריגה?”

הירקן אמר: “אני לא מקנא בערבים. יש כאלה יהודים מאמריקה, הם עוד מעט ישלחו לנו משמה כמה פצצות אטום.”

אמי אמרה: “הבצלים האלה לא נראים כל-כך טוב. והמלפפונים גם כן לא.”

והגברת למברג (שתמיד נדף ממנה ריח קל של ביצים קשות מהול בזיעה ובאד-סבון חמצמץ):  “הכל זה רק אינטריגה אחת גדולה אני אומרת לכם! עושים תיאטרון! קומדיה! הרי בן –גוריון כבר הסכים בשקט בשקט למכור את כל ירושלים למופתי ולכנופיות ולמלך עבדאללה, בעד זה האנגלים והערבים אולי הסכימו להשאיר לו את הקיבוצים שלו ואת הנהלל ואת תל אביב עם הסולל בונה והוו’ד הפועל. וזה כל מה שאכפת להם! ומה שיהיה איתנו, שישחטו או ישרפו את כולנו,  זה בכלל לא אכפת להם שם. ירושלים, הכי טוב להם שהיא בכלל תלך פייפען, שיישארו להם אחר כך אצלהם במדינה שהם רוצים לסדר להם קצת פחות רוויזיוניסטים וקצת פחות חרדים וגם קצת פחות מהאינטליגנציה. “

_________________________________________________

כן, סבי היה ריבי בביוף, הירקן. אני לא יודעת אם עוז כתב עליו, או על בביוף ירקן אחר. אבל הדמות הזו, של בביוף, נשמעת לי, גם כי הכיל את הנשים בחנותו, גם כי אמר דברי טעם, ואני חושבת שגם היה מצליח לנהל שיחות רציניות ומעמיקות, גם על אידאולוגיה עם הסבא שלי מנהלל, כמו גם עם הסבא של בעלי באמריקה.

אז זהו, למרות שממש תכננתי, לא פגשתי את עוז, ולא שאלתי אותו. אבל אני שמחה שהחזיק בשבילי את הידע הזה, ושגם חילק אותו עם כולם בהרבה אהבה! אכן, סיפור על אהבה.

IMG_20190101_092158_768x1024

_____________________________________

תמונת עטיפת הספר (הכחולה) בה מופיע הציור “הטרגדיה” של פיקאסו, מהדורת 2006, מתוך “ויקיפדיה” בערך סיפור על אהבה וחושך.

תמונת סבי וסבתי, רינה וריבי בביוף, שהלכו לעולמם בדצמבר 1953

תמונת הבצלים-באדיבותה של חברתי צלמת  החקלאות מרינה פורמן לוי.

המובאה וגם תמונת הספר והכריכה מהספר’ עמוס עוז-סיפור על אהבה וחושך’-הוצאת כתר, מהדורת 2005,  ע”מ 392-393,שנמצא בספרייתי.

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

התפתחות של פוקימון

לפני הרבה שנים, כאשר החלה "אופנת הפוקימונים" בתם הקטנה של זוג חברים, שהיום היא בחורה מקסימה וכשרונית, ישבה עם בני הצעיר, שהיה אז ילד קטן, והיום הוא חייל ותיק, והסבירה לו, מי ומה הם הפוקימונים, ומהן ההתפתחויות שלהם. אני מודה,...

תצוגה מקדימה

מכתוב זה מכתוב!

אחרי שבשבוע שעבר הייתי ב"סיפור נשי" לחלוטין, השבוע הגיע שוב תורו  של "סיפור גברי", ומה יותר גברי ממכונית? היות שזכיתי להצלחה ואהדה מרובה עם ה"רנו 4"  שלי, החלטתי להתקדם ולספר על ה"רנו 12" שלי. אבל את הקריירה שלה, היא לא התחילה...

תגובות

פורסם לפני 11 months
תצוגה מקדימה

מסע אופניים-וייסעו ויחנו

חלק מהסיפור שאני הולכת לספר לכם, התרחש לפני הרבה שנים, בחג הסוכות, כשהייתי נערה צעירה, בתחילת כיתה י"ב, והנה מצאתם את הקישור לחג הסוכות. אבל עוד לא הבנתם את הקישור לאופניים, ואתם סומכים עלי, שלאט לאט, נגיע לשם בלי פנצ'רים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה