הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 82

החל מאוגוסט 2017

סיפור, לא בטוח שללפני השינה, על “מסיבת פיג’מות” לוהטת אחת , ועל כל הנלווה לה.

24/12/2018

כשאנחנו היינו ילדים, פיג’מות דווקא היו. מסיבות פיג’מות פחות. הפיג’מות שלנו היו מבד קליל ואוורירי בקיץ, ומפלנל בחורף. אחרי המקלחת, ולפני השינה לבשנו פיג’מות, אבל זה לא היה חגיגה, ובטח לא סיבה למסיבה.

נכון שלעיתים, הלכנו לישון אצל חברה, אבל זו לא היתה מסיבה, ובדרך כלל, זו היתה באמת חברה, ואחת, ובאמת, אחרי שסיפרנו את כל הסודות, גם נרדמנו וישנו שנת ישרים.

אצל חבריי, בני גילי שגדלו בקיבוצים, זה היה מעט אחרת, הם זכו ל”לינה המשותפת”. בוגריה מתחלקים לשני סוגים, אלו שה”לינה המשותפת” היתה חגיגה אחת גדולה בשבילם, עם או בלי פיג’מות, ואלו שנזכרים בה כסיוט מתמשך, ומספרים על הציפייה האינסופית ל”שומרת הלילה” ,שתבוא לנחם אותם מעט, כשהם בפיג’מה, כמהים למגע יד הורי מלטף ומנחם.

הדור של ילדיי, גם במושב, וגם בקיבוץ, כבר קיבל פיג’מות אחרות: טריקו  ופוטר, כותנות נאות ונמנמות הדורות. אין ספק שבתחום הזה התפתחנו, ולא רק בו, המושג המיובא של “מסיבת פיג’מות” קנה לו מקום בחייהם.

אחזור רגע קריטי לתקופת הצבא שלנו , זה גם היה פשוט, “געטקס” לשינה בלילה, ובבוקר לובשים עליהם את המדים בבהילות, בטח ל”מסדר השכמה”, עושים את כל “קפיצות הליצן” המטופשות, וחוזרים לישון בהם עד “מסדר הבוקר”.

IMG_20180709_122855_1024x768

אם אני מתקדמת בנושא, בכל זאת, אנחנו  קצת ב”שיח כריות”,  גם אצל החבר ישנתי (לא למהר ולצקצק בלשון, עד היום הוא בעלי ואבי ילדיי) גם שם, זו לא היתה מסיבה, זה היה בצבא, ובטח לא היתה לו פיג’מה, אלא מדי “נומקס” (חסין אש)  מלא רוכסנים,  כוננות של “מחלקה מידית” , וזמנים מוגדרים וקצרים מאוד עד “תפיסת רמפות”, עם הטנקים, ורצוי מאוד היה שזה יהיה ללא פיג’מה.

לשמחתי, באותם לילות, הוא לא ישן עם הנעליים, אבל את הביטוי “לישון עם נעליים” כולנו מכירים גם מכירים, שפירושו : אתה ב”כוננות”, ואתה חושב שאתה ישן, לפעמים, אתה באמת נועל עליך את הנעליים, אבל בפועל, אתה לא ממש ישן, ורק מחכה שתיגמר כבר ה”שינה עם הנעליים”, כדי שתוכל כבר ללכת לישון באמת.

ככה הרגשתי כאשר ילדיי, כל אחד בתורו, ערך מסיבת פיג’מות לחבריו, אצלנו בבית. אמרתי לכם, הדור התפתח, ונולדו מושגים חדשים. פירושם המעשי שלקראת הלילה המיועד, הבית מתחיל להתמלא בכל מיני ילדים די עייפים , שאתה לא תמיד מכיר, שבאים עם שק שינה, טרנינג נוח, ולפעמים גם עם “כריתי” מהבית ואולי אפילו איזה “חפץ מעבר”,  לערב שהוא ממתקים, צחוקים, ריצות במסדרון, סרטים, סודות, לחשושים ומשימות, ובסוף בסוף הם נופלים שדודים, וברי המזל גם ישנים שנת ישרים.

IMG_20180621_182118_1024x768

דבר אחד חשוב לא בררנו, ולא הגדרנו, והוא : מה תפקידם של ההורים בלילה שכזה?  לפני שאדבר על ליל המסיבה, אוסיף שהם בדרך כלל מתרחשות או בחופש הגדול, כשלילדים כבר נגמרו כל הרעיונות היצירתיים האחרים, או בימי הולדת משמעותיים, או כאשר הילד צריך איזה “דחיפה חברתית”: מעבר בית ספר, כיתה חדשה, אי שקט חברתי, וככה אתה (או ליתר דיוק, אני) נרתם בדעה צלולה, ובהכרה ערה לוותר על ליל שינה שלך, בעבור אותה שמחה.

הנחת המוצא הבסיסית היא, בטח של הילדים, שאין יותר מיותרים מההורים בלילה שכזה, אבל ההסכם הג’נטלמני והמתחייב בין ההורים הוא, שההורים המארחים, נוכחים ודרוכים, לכל צרה שלא תבוא.

וככה, מהר מאוד, לפי כללי הז’אנר, אחרי קבלת הפנים וההתארגנות הראשונית, פורשים ההורים לחדרם, סוגרים את הדלת, ומרגישים קצת כאסירים בביתם שלהם, ובו זמנית מרגישים הורים נפלאים, שאפשרנו לילד או הילדה לקדם ולבסס את מעמדו החברתי.

עכשיו, רק נשאלת השאלה: מה עושים ואיך מעבירים את הערב ואת הלילה?

אז בהתחלה, רואים טלוויזיה, או שומעים מוזיקה, כדי שהמסיבה בסלון או בחדרו של הילד, או בואו נגיד את האמת, בכל רחבי הבית, כולל כל חדרי השירותים, והמסדרונות ,והריצה הלוך ושוב בהם, תוכל להתרחש. אפילו קצת קוראים ספר שמזמן  חיכה לתורו.

IMG_20181224_224627_768x1024

אח”כ כשמתעייפים, עולה במלוא חריפותה השאלה: איך מתלבשים? זאת אומרת  מהו “קוד הלבוש” הנדרש מההורים המארחים מסיבת פיג’מות? לשמחתי על ה”נומקס” עתיר הרוכסנים כבר מזמן “הזדכינו” באפסנאות. אז מה לובשים? בסוף לובשים איזה פיג’מה או בגד בית שתהיה גם נוחה, וגם ייצוגית, אם בכל זאת נצטרך להפגין נוכחות הורית פעילה מחוץ לתחומי החדר.  עוד הבנה שמחלחלת לאיטה היא שאין ברירה, הלילה אנחנו הולכים “לישון עם נעליים“.

ואז אני מניחה שככה זה בכל משפחה, יש אחד שנרדם, ואחד שדרוך לשמוע מה קורה שם, במה שהיה עד לא מזמן הסלון המפנק והיפה שלי, והמטבח המעוצב והפרקטי שלי. אצלנו מאוד ברור מי ישן, ומי כל פעם חושבת שהנה הגיע הרגע שצריך לפתוח בדרמטיות את דלת חדר השינה, ולזנק ולמלא את תמצית הייעוד ההורי הקולקטיבי, ושומעת מבעלה עוד אמירה של: “הניחי, זה יהיה בסדר”, “הם לא תינוקות, והכל יסתדר”.

האמת, הם לא תינוקות, וזה מה שמפחיד. היו כמה פעמים שבהן כמעט ופתחתי את הדלת, לא ליפני ששיפרתי את הופעתי, שחלילה לא אעשה פדיחה לילד, שתיזכר עד עולם. כבר שמעתי  שיכורים במסדרון, כבר הסברתי מבעד לדלת איפה המגב והדלי, כבר התערבתי מחלון השירותים של חדרי, להסות את הקולות ברחוב, שלא יעירו את כל השכנים, כשנדמה היה לי שראיתי משטרה (בסדר, זה היה רק הסיור של “המתמיד”) אבל האור הכחול ניבט מתוך חלון חדר השינה אותו דבר. ואפילו אחרי החתונה שנערכה בחצר בה תוכנן מבעוד מועד אוהל ל”נשארים”, והחל לרדת לפנות בוקר גשם זלעפות, התלבטתי  אם עוד רגע לא תפתח דלת הבית, וכולם יכנסו לסלון עטופים בשמיכות הפליז שהוכנו מראש עד שירדו אדי האלכוהול, ושמחה לגלות דרך חלון החדר שהעדיפו ללכת אל מכוניותיהם שעמדו ברחוב. (כנראה שהאחריות ההורית הג’נטלמנית פוקעת בחתונות)

אבל לילה אחד, פרצתי את דלת החדר בתנופה, ורצתי בסערה לסלון. כבר בתחילת אותו הערב, בשלב ההתכנסות, נראה לי שזו מסה בלתי אפשרית. הרבה מעבר ליכולת הקיבול של הסלון. זה היה בתחילת חטיבת הביניים, הרבה בנות, רק בנות, ואיתן הרבה דינמיקה, מכמה ישובים בסביבה שצריכות לנסות ולהפוך ל”שכבה. אבל מי אני שאלין? הלכתי ללון.

באשמורת אחרונה, או שמא היה זה כבר ב”כוננות עם שחר” אני מתעוררת במיטתי, כשהבית אפוף ריחות עשן, ואני שומעת מבעד לדלת הסגורה את הבנות בסלון זועקות שוב ושוב:  ”היא מתה!, היא מתה!” נו, תגידו לי אתם, “קולים” ככל שתהיו, לא זה הרגע בו אני צריכה להתערב? קפצתי באחת מעל יצועי, טלטלתי את בעלי, ואמרתי לו : “אני רצה”! הפעם, הוא אפילו לא התנגד, וחיפה מאחור. אחרי הכל, כל כך הרבה עשן, וזעקות שבר “היא מתה! היא מתה” מה אתם הייתם עושים?

פרצתי את דלת החדר, דילגתי למסדרון והסתערתי לסלון. בזווית עיני ראיתי את המיקרוגל במטבח, על ידו עמדו שלוש בנות, מנסות להתגבר על העשן הסמיך והצפוף שעלה משקית הפופקורן ששהתה בו הרבה מידי זמן, הרבה מעבר להוראות היצרן, והפכה ל”אוד לא מוצל מאש”.

IMG_20181224_205934_1024x751

 בסלון עצמו, נשארו רתוקות הבנות שעדיין היו ערות למסך הטלוויזיה, בו ראו את קלטת הווידאו הנפלאה של וולט דיסני עם הסרט “במבי”. אתם זוכרים את הקטע הנורא ההוא בו מתה לו האמא? גם אני כנראה לעולם לא אשכח אותו.  קהל הבנות בחדר חלקו בוכה, וחלקו מגיב בקולניות מיבבת:  “היא מתה!, היא מתה!”

אני לא מתתי, אבל נשמתי כמעט ופרחה, מעכשיו, לא צריך היה להתמודד עם מות אמיתי, ברוך השם, אלא רק עם הפדיחה.

מזל שלפחות הקפדתי על בגד בית נאה וייצוגי-ככה זה, חייבים להיערך למסיבת פיג’מות!

__________________________________________________

תמונה מס’1-חנות שבה מוכרים את “הדבר האמיתי” פיג’מות בשפע, במחיר שווה לכל נפש, במדרחוב הירושלמי, כפי שצילמתי בקיץ האחרון

תמונה מס’ 2-עץ המוצצים בגינה תל אביבית, כפי שצילמתי בקיץ האחרון. למיטב הבחנתי, מוצצים לא היו באותה מסיבה

תמונה מס’ 3-בד זברות שאני משתמשת בו לא מעט. מה יותר מתאים לפיג’מה מבד זברה?

תמונה מס’ 4-קופסת הפופקורן, ש”אחיותיה” חוללו את העשן הסמיך והכבד ההוא.

תמונה מס’ 5-כרזת הסרט “במבי” כפי שיצא ב 1993 עם יציאת הסרט לאקרנים. לקוח מתוך “ויקיפדיה”-הערך “במבי”

במבי_כרזה_עברית_1993_699x1024

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

תופרת החלומות

כבר סיפרתי לכם שיש לי תחביב שהוא גם פרנסה- עיצוב ותפירה. אני אוהבת לתפור מהיום שראיתי לראשונה מכונת תפירה בפעולה. לאמא שלי לא היתה מכונה, כאשר היו מזמינים תופרת הביתה, ל"יום תופרת" ממש כמו בסיפורים, היו מביאים על טרקטור...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

שוויון בנטל

בשבוע שעבר, בתי האהובה והיפה, השנייה שבהן, חגגה יום הולדת שלושים. אתם יודעים, חגיגות, ארוחות, בלונים, וזמן להרהורים וסיפורים. כשהריתי אותה, התרחש אירוע נוסף,  לא פחות...

תגובות

פורסם לפני 6 months
תצוגה מקדימה

No Pay! No Pipi נו פיי! נו פיפי!

אחד הדברים שאומרים לי שוב ושוב מאז שפתחתי את הבלוג, זה שאני לוקחת את הדברים שכולם חווים, ופשוט מספרת אותם. אז הפעם, משהו מיוחד לכבוד פורים. ראשית ו"נהפוך הוא", במקום לצלם לכם ילדים שלובשים כל מיני תחפושות, אני דווקא מתייחסת...

תגובות

פורסם לפני 12 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה