הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 77

החל מאוגוסט 2017

סיפור על חברות ודרך, שיוצר “חברות לדרך”, ומוליד חוויות שונות מתוך אותה דרך. מסתקרנים? צאו לדרך

26/11/2018

רבות נכתב על המושג “דרך”. לדרך יש רבדים עמוקים ביותר למרות שהיא בדרך כלל שטוחה. גם על “חברים לדרך” נכתב לא מעט, מספיק שתפתחו ספר זיכרונות של אנשי העליות הראשונה, השנייה או השלישית, ותראו כמה חברים לדרך היו שם. האם הלכו באותה דרך פיזית?  האם חלקו דרך רעיונית? בדרך כלל גם וגם. אבל למה להתפלמס? בואו נצא לדרך!

IMG-20181126-WA0014_1024x683

במהלך חיי חלקתי לא פעם דרך עם חברה או חבר, ובאותה עת, היתה זו הדרך החשובה בעולם. כל אחת מהדרכים הולידה לא מעט סיפורים. היום אתמקד רק באחד מהם, אחרת לא נגיע לשום מקום בסוף הדרך.

לפני כעשרים שנה, במסגרת “חיפוש דרך”,  החלטתי להפוך את מה שליווה אותי הרבה שנים כתחביב ל-אולי מקצוע. נרשמתי ללימודי “תדמיתנות” ב”שנקר” יום בשבוע, ביום החופשי מבית הספר. באותו יום, העולם היה עוצר מלכת. הילדים למדו לא להיות חולים , האוכל היה מתחמם כמעט מעצמו, ואמא מימשה את עצמה (אתם יודעים, גיל ארבעים..) והיתה יוצאת מוקדם בבוקר לדרכה  עם האוטובוס מ”הצומת הגדולה” לעיר הגדולה.

IMG-20181126-WA0016_1024x683

 אחד הדברים שמייחדים תלמידת תדמיתנות זה תיק פוליגל ענק, מלא ומתמלא בשרטוטים, כלי שרטוט וגזרות מגזרות שונות. גם על בנות גבוהות וגדולות ממני נראה התיק גדול מהן. כתלמידה ב”שנקר”, תפרתי לו תיק , לתיק, מבד מדליק, שגם יהיה נוח לנשיאה, ושגם יעיד בקטנה, על הנושאת אותו. בד קורדרוי אדום בוהק עם נקודות שחורות, רצועה אחת צהובה, השנייה מבד זברה, ו”נגיעות” זברה גם על הכיס. למרות שהשתדלתי, עדיין נראיתי מאוד סולידית ביחס לכל התלמידות והתלמידים “מן המניין”, בכל זאת, בת ארבעים ב”לימודי חוץ”.

בכיתה שלנו ב”שנקר” הייתי נפגשת באמת עם “חברות לדרך”, הרבה נשים, חלקן אף מבוגרות ממני, וגם בחור אחד,  מכל קצוות הארץ ומגזריה, שהמשותף לכולם היה אהבת האופנה, התפירה והרצון להעמיק את הידע בגזרה. זאת “מתנחלת”, זאת “חרדית”, זאת אחות בכירה שמתקרבת לפנסיה, זאת משבצת חרוזים אצל מעצב-על שקיבלה לימודים כמתנה,  זאת פריקית ירושלמית בעלת חנות לבגדי “יד שנייה”, זאת “עקרת בית” משועממת שרוצה לממש את עצמה, זאת לא יודעת בעצמה למה באה, זה רוצה לפתוח רשת חנויות אופנה, זאת תופרת עבור מעצבות מהשורה הראשונה בביתה, ומגיעה ללימודים עם מזוודה ענקית על גלגלים, כאילו שהיא בדרך לתפוס איזו טיסה, ומחלקת לכולנו כל השיעור כעכים אפויים מתוכה. ועוד אחת יקרה, שהפכה עד מהרה לחברתי לדרך. ואתם יודעים, ככל שמתארכת הדרך, מעמיקה החברות.

IMG-20181126-WA0011_819x1024

חברתי לדרך, צעירה ממני כמעט בעשור, הולנדית מגניבה, קיבוצניקית ומעצבת ובעלת סלון לשמלות כלה. עד מהרה גילינו שאנחנו עושות את מרבית הדרך על אותו קו אוטובוס, והתחלנו לצאת  יחד  בסיום הלימודים, מחפשות איך להגיע הביתה הכי מהר שאפשר, ולחזור לילדים ולחיים . בדרך התחלנו לבנות את חברותינו. יש משהו נפלא ב”חברה מקיבוץ אחר” , מישהי קרובה-רחוקה, שמעגלי ההשקה לכאורה די מצומצמים, מה שמבטיח חומר אינסופי לשיחות כפי שעוד תראו.

חדי העין מבין קוראי בטח ישאלו : “רגע, אז למה לא לקחת אוטו? הרי היה לך אוטו שכולו שלך בחנייה על יד הבית?” האמת, גם היא שאלה, ועניתי לה שאני קצת חוששת לקחת על עצמי את הנהיגה הלוך וחזור לתל אביב. היא אמרה לי שהיא מאוד אוהבת לנהוג, ושתשמח לחלוק איתי, או אפילו לנהוג את הדרך כולה, אם רק ארצה. למרות ההצעה המבטיחה, עוד לא השתכנעתי. אתם יודעים, כדי שאשתכנע, צריך שיקרה משהו גדול, וקרה!

IMG-20181126-WA0013_1024x683

באחת הפעמים, אחרי הלימודים הגענו ל”מסוף ארלוזורוב”, מחכות לראות מי יגיע ראשון, קו האוטובוס של ה-826 , או מונית שנוסעת באותו קו. המוניות בדרך כלל מהירות ונוחות יותר,  יש איתן רק בעיה אחת, הנהג מחכה שתתמלא המונית כדי למקסם את הרווח, ולעתים, הוא אומר שהוא כבר יוצא, והנשמה יוצאת מהמתנה בפנים, תוך ראיית האוטובוס יוצא ומפליג לדרכו.

והנה מגיע לו נהג מונית שנראה נחמד, גם המונית נראתה במצב טוב, וגם למרות שאנחנו רואות שלמעט בחורה נאה אחת שיושבת לצדו המונית ריקה, הוא אומר שהוא יוצא עכשיו. “ממש עכשיו?” אנחנו שואלות. “כן, יוצאים!”  אמר ועשה.  שילמנו, חייכנו כמנצחות ויצאנו לדרך. התחלנו לשאול שאלות, ככה “בקטנה”, מנסות להבין במה זכינו. והוא מספר לנו שהוא זה שזכה בנסיעה, הוא מעביר משהו באוטו, שכבר שלמו לו עליו, ואנחנו, רק שתינו, “הבונוס”. אכן, זכות גדולה, או בונוס גדול. נכון, לקח זמן עד שקלטנו בוודאות שתחת רגלינו, ותחת השמיכות האפורות שהיו פרוסות מעל,  היו תיבות עץ, כאלה מאורכות, צבועות בצבע כהה, עם אותיות ומספרים מודפסים עליהם, עם סוגרים מתכתיים כאלה. אתם הבנתם מהר מה שאנחנו סירבנו להבין. אנחנו יושבות בנחת בינות לארגזי תחמושת. אנחנו מסתכלות אחת על השנייה, על הארגזים, על השמיכות, על הנהג, על אהובתו, על השפה הערבית בה שוחחו אחד עם השני, וחושבות על ילדינו, על עצמנו, על חיינו, על ביטחוננו, על כספנו, וחושבות כל אחת לעצמה מה נכון לעשות עכשיו. אני יודעת, מהצד אפשר להגיד רק דבר אחד, הייתן צריכות להגיד לו חד משמעית, “עצור מיד ותן לנו לרדת!”

ועובדה היא, שנהגנו בקיפאון. כשמעט הפשרנו, שאלנו אותו, כאילו שאנחנו לא יודעות את התשובה, מתאמות את עצמנו במבטים. אם זה לא עבירה על החוק מה שהוא עושה? ואם מותר להסיע נוסעים עם תחמושת?  הוא לא הסס, ומיהר להגיד שממש לא, הוא פשוט ממקסם רווחים. חברתו התגלתה כלוחמנית אף יותר והתחילה להסביר לנו שזה בסדר בדיוק כמו שזה בסדר שחייל עם נשק ומחסניות עולה לאוטובוס מלא נוסעים. אנחנו בעיקר לא היינו במצב להתווכח, למרות שהתחמושת היתה לרגלינו, ההגה היה בידם, והוא נהג ממש מהר. רק רציתי שנסיעה הזו תגיע אל קיצה כמה שיותר מהר, ומצד שני, שלא ימהר מידי , ובעיקר שלא יאונה לו ולנו כל רע. לאנחת הרווחה שנשמתי כשירדתי מהרכב התלוו לא מעט מחשבות על מקומו של השכל הישר במצבי לחץ. מצד אחד כעסתי על עצמי, ומצד שני חלחלה בי ההבנה איך לפעמים אתה נקלע לסיטואציה שאתה מופעל בתוכה, כמו אדיוט (אין מה לעשות, כמו אדיוט) ולהודות לאל, שהפעם הכל נגמר בשלום.

IMG-20181126-WA0018_1024x695

לא הרבה זמן לאחר מכן התחלתי לקחת את האוטו שלי, אוספת בבוקר את “חברתי לדרך” בצומת אליקים, בידיעה ברורה שאם רק אבקש, היא תשמח להחליף אותי. למרות שמעולם לא השתמשתי בזה, זה חיזק את תחושת השותפות לדרך. מכאן ואילך, הבוקר התחלק לשלושה חלקים: הדרך “הלוך”, הלימודים עצמם,  והדרך “חזור”. על מה לא דיברנו באותן נסיעות? קצת על המורה, קצת על הבנות בכיתה, קצת על החומר עצמו: איך בונים “מתפר”, איך מזיזים אותו. על כפתורים, חפתים, מחוכים, תיפורים, גימורים, עיבודים, ריבודים, בדים, ואז על הילדים, והבעלים, והעבודה והחותנת, והחיים.  בקיצור על הכל, וברוך השם, היו איזה 70 מפגשים. החברות לדרך הפכה לחלק מרכזי של הדרך.

סביב פסח, נקבעה הפסקה בלימודים למשך שלושה שבועות, ובה כפי שתראו, הספקנו גם היא וגם אני הרבה דברים. כששבנו ללימודים, אספתי אותה בצומת כדרכי,  ואנחנו נוסעות, היא מביטה על צדי הימני, ואילו אני מביטה על הכביש, שומעות “קסטה” משוחחות ו”משלימות חומר”. אני שואלת אותה עוד ועוד שאלות על “ביקור המולדת” שערכה  אצל משפחתה בהולנד, ואז כבר “רגע לפני תל אביב”,  או ליתר דיוק, במקום ההוא לפני “צומת גלילות”, שבו אני שואלת אותה אם אני יכולה לעבור נתיב, ואם היא רואה משהו שאני לא רואה, ושעד היום, כשאני נוהגת שם, אני נזכרת בה, היא משנה את טון הדיבור ושואלת אותי בתקיפות: “זאב נתן לך ‘פלאסק’ בפנים?”. “מה?” אני אומרת לה, מנסה להשאיר את ההגה ישר ואת המבט על הכביש. ומוסיפה: “השתגעת?” . מי שמכיר אותנו יודע שלמרות עוצם ידו  של זאב, שלא הייתי מציעה לאף אחד לחטוף ממנה, אם יש מישהו בינינו שיכול לתת ‘פלאסק’ לשני, זה אני לו, ולא הוא לי. “אל תעבדי עלי”, היא מוסיפה במשנה תוקף: “אני רואה סימנים על הלחי שלך, דרך שלמה התבוננתי בך, ורק עכשיו עזרתי עוז לשאול”. “לא!”, אני אומרת לה, וממשיכה להסביר: ” כשיצאנו לחופש, ניצלתי את העובדה שלא אהיה בבית הספר מספר ימים ועברתי עקירה כירורגית של  כל ‘שיני הבינה’ שחיכתה בפינה” . “נכון”, הוספתי: ”  לא היה צבע שלא היה לי על הלחיים , בדיוק כמו ש’הבטיח’ הרופא. כמה ימים לא יצאתי מהמיטה ומהבית, עוד כמה ימים, התנצלתי בכל מקום על המראה של פני, מסתירה אותם בכתפיי, ואומרת ‘אני אחרי עקירה’ ואילו הבוקר, קמתי שמחה שהנה פני חזרו למימדיהם ולגווניהם הטבעיים, ושאני יכולה לזקוף את צווארי ולנסוע בבטחה ללימודים, מבלי להידרש לתת הסברים”. “

ככה זה, “חבר לדרך”  רואה עליך מה שאתה חושב שאף אחד לא רואה.

IMG-20181126-WA0017_1024x683

אז אם אתם תוהים מה קרה בסוף? למרות הדרך שעשיתי, החוויות שצברתי, החברות לדרך שרכשתי, ואפילו התעודה שקיבלתי, תדמיתנית לא נהייתי וגם לא מעצבת אופנה. כן למדתי מהי הדרך שלי, שהיא גם וגם וגם, ואולי יהיו בה עוד קצת “גמים”, נראה מה יקרה בהמשך הדרך….

_____________________________________________________

תודה לחברה נוספת לדרך, הצלמת מרינה פורמן לוי, שנתנה לי באהבה של חברות לדרך את התמונות המדהימות שצילמה בדרכי העמק, כדי לפאר את הפוסט.

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

התפתחות של פוקימון

לפני הרבה שנים, כאשר החלה "אופנת הפוקימונים" בתם הקטנה של זוג חברים, שהיום היא בחורה מקסימה וכשרונית, ישבה עם בני הצעיר, שהיה אז ילד קטן, והיום הוא חייל ותיק, והסבירה לו, מי ומה הם הפוקימונים, ומהן ההתפתחויות שלהם. אני מודה,...

תצוגה מקדימה

מכתוב זה מכתוב!

אחרי שבשבוע שעבר הייתי ב"סיפור נשי" לחלוטין, השבוע הגיע שוב תורו  של "סיפור גברי", ומה יותר גברי ממכונית? היות שזכיתי להצלחה ואהדה מרובה עם ה"רנו 4"  שלי, החלטתי להתקדם ולספר על ה"רנו 12" שלי. אבל את הקריירה שלה, היא לא התחילה...

תגובות

פורסם לפני 11 months
תצוגה מקדימה

מסע אופניים-וייסעו ויחנו

חלק מהסיפור שאני הולכת לספר לכם, התרחש לפני הרבה שנים, בחג הסוכות, כשהייתי נערה צעירה, בתחילת כיתה י"ב, והנה מצאתם את הקישור לחג הסוכות. אבל עוד לא הבנתם את הקישור לאופניים, ואתם סומכים עלי, שלאט לאט, נגיע לשם בלי פנצ'רים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה