הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 82

החל מאוגוסט 2017

יש מבנים שנושאים זיכרונות. כל עוד שהמבנה עומד שם, הזיכרון קיים. התחושה שהנה הולכים להשתנות סדרי עולם, והמבנה שהיה שם מאז ומעולם, הולך לקבל חזית חדשה, עורר בכותבת הבלוג זיכרונות ישנים על חינוך, על חיסכון ועל גישה. מוזמנים בבקשה

28/10/2018

יש פוסטים שרצים לי הרבה זמן בראש, ולוקח זמן עד שהם עולים על הכתב. אלו בדרך כלל יוצאים יפים מאוד, וזוכים להרבה קוראים ותגובות. אז למה זה לוקח לי זמן? כי הם כרוכים בזיכרונות של כאב ושל פחד. ועכשיו, אני הולכת להתמודד עם זה, ולספר על אחד הפחדים הגדולים של ילדותי, שאני לא בטוחה שעבר, אני רק מתקרבת לזירה, ואוחזת בי בעתה קלה, צמרמורת, ואני נוטפת זעה קרה . אז בכל זאת, למה החלטתי להתמודד עם זה עכשיו? בגלל המציאות.

לפני כשבוע, נסענו לעת ערב לאירוע משפחתי משמח. כבר כמעט יצאנו מנהלל, ומחוג הדלק הראה שצריך לחזור ולתדלק. בין חיפוש רצועת מוזיקה לדרך, ובדיקת ושליחת הודעות בנייד, אני מרימה את הראש, ורואה מולי פיגומים על בניין המזכירות הישנה. “אוי ויי” אני זועקת, “משפצים!” כרגיל, זה שלצדי , להלן: “זאב” מתבונן, ולא מבין על מה ולמה אני מזדעקת. אחרי הכל, באמת הגיע הזמן שישפצו את הבניין הזה, או את חזיתו. זאב פוקד את הבניין הזה על בסיס יומי. ב”מזכירות הישנה נושנה” (להבדיל מ”המזכירות הישנה” שיושבת על גגו של בית הקירור הגדול) נמצא משרדו של אסף, להלן: “עו”ד סלע”, ועוד כמה משרדים של אנשים חביבים מאוד, שהוא איתם בקשרי רעות ועבודה.

IMG_20181019_173804_768x1024

 אבל הוא מכיר אותי, כלומר זאב, ושואל: :מה פספסתי?” “רגע” אני אומרת לו, מוותרת על פס המוזיקה הנחמד שמצאתי, הופכת את הנייד למצלמה, ומתחילה לצלם אחוזת תזזית כצלם משטרתי המתעד זירות פשע,  את חזיתה המפוגמת של “המזכירות הישנה נושנה”. זאב המשיך לתדלק בשקט, עוקב אחרי מסע התיעוד שלי. כשצילמתי את “אחד המפחידים” הדלת הקטנה והירוקה בתחתית הבניין הממוקמת מתחת לחלל שיוצרות המדרגות , אמרתי לעצמי: “על החיים ועל המוות!, מה לא עושים למען הבלוג” אציץ ואראה מה יש בפנים, בטח כשזאב החסון מאחורי. תמיד חשבתי ששם יש שדים ומפלצות. לא הצלחתי לפתוח, אבל אז זאב שראה את התמודדותי העיקשת, שאל ברכות: “לפתוח לך את החדר של הפקקים של החשמל?” “לא, כבר לא צריך, אנחנו ממהרים…” השבתי, מה גם שעכשיו גם נודע לי מה יש שם. ביננו, קוראי המקומיים, ידעתם ששם נמצאים הפקקים?

IMG_20181019_173926_768x1024

אבל אתם מכירים אותי, כל זה היה רק מבוא ל”מסע הפחד”, המבנה צולם, הפיגומים אפילו מוסיפים לו נופך של כבוד, ואני יכולה להתרווח בכיסאי, כמו על כורסת הפסיכולוג ולספר לכם על הפחד האמיתי שלי. רק הערה מקדימה קטנה, כנראה שזה היה גם הפחד הכי גדול של אמא שלי עליה השלום, ולכן הפך למפחיד עוד יותר בעבורי.

הוותיקים בין קוראי, יתהו, “מה מפחיד במזכירות?” בטח כשייזכרו שאמא היתה עולה ויורדת שם באופן תדיר בענייני משרדה. השנונים, כבר יבינו על מה אני מדברת, הקופה!

אבל רגע לפני שאגיע לקופה עצמה, עוד כמה פחדים והסברים. נהלל התנהלה במשך שנים רבות כיחידה כלכלית עצמאית. הכל נרשם וטופל בכרטיס ב”הנהלת החשבונות”, ואת הכסף המזומן לצורך קניות וסידורים “בחוץ” היו החברים לוקחים ב”קופה”, שהיתה סניף בנק מקומי לכל דבר ועניין. רבים מאתנו לא ראו בנק מבפנים, עד שביטלו את ה”שלם” בצבא, ונאלצנו לפתוח חשבונות בנק. ללא קשר למצב הכלכלי של היחידה המשקית, היתה ניתנת “קיצבה” חודשית לכל משפחה/ראש/משק שמספיקה לצרכים הצנועים והענווים של ניהול החיים. כך גם משכורותיהם של הוריי שהיו “עובדי ציבור”.

בקופה היה הקופאי. אני לא יודעת מה היו מבחני הקבלה לתפקיד, אם היו. אבל הוא היה ללא ספק האיש הנכון לתפקיד הנכון. עצם נוכחותו שם הבטיחה שאף אחד לא ימשוך שקל, או ליתר דיוק לירה, שלא לצורך, וזאת, שלא נתבלבל, מחשבונו הפרטי ופרי עמלו. היתה בכפר “אגדה אורבנית” שאם יבואו פורצים או שודדים, לקופה, הוא יבלע את מפתחות הכספת. בחדר הקטן, ניצב דלפק גבוה. הקופאי היה איש קטן וחמור סבר באופן תמידי, לבוש תמיד בסוודרים בדוגמת “צמות” מסובכות שסרגה לו אשתו. צועד לקופה וממנה עם תיק קטן, שבטח היו בו מפתחות הכספת, וחובש כובע עור שחור, מעוטר פרווה. הוא בדרך כלל עמד עם גבו לדלפק, על יד שולחן עבודה, והקופה הגדולה ניצבה בקצה החדר. כשאני חושבת על זה עכשיו, הוא גם לא שמע כל כך טוב, ואני מתלבטת אם באמת לא שמע, או שזה היה חלק מהמנגנון המשומן של דחיית לקיחת הכסף על ידי הציבור.

IMG_20181019_173853_768x1024

עוד נחזור לדלפק, אבל הפחדים שלי התחילו כבר בחדר המדרגות. הכניסה שהיתה דרך דלת הפח הירוקה (שכיום צבועה אפור ועומדת בניצב לדלת הנוכחית) היתה תמיד חשוכה, מקבלת מעט אור מחלון גבוה.  בחשיבה אדריכלית מקורית שלעולם לא ירדתי לעומקה, משמאל לדלת  היו המנועים או המאוררים או המדחסים של חדר הקירור (איפה שכיום “כלים שלובים”). אני לא יודעת אם זה פעל על ידי חיישנים כמו בדלתות שנפתחות כיום אוטומטית בכניסה לכל מוסד שמכבד את עצמו, ואם זה קרה לכולם, אבל כשאני הייתי מגיעה, הם תמיד היו מתחילים להסתובב ולהשמיע רעש עוצמתי ומפחיד שמילא את כל החלל. אולי גם זה היה חלק מקונספירציה שלטונית, שלא נוציא כסף, לך תדע.

IMG_20181029_093857_768x1024

אני יודעת שמישהו עכשיו ישאל: “זה היה לפני יותר משנות דור, איך את זוכרת את זה “ ואסביר לו. באמת הייתי קטנה, קטנה מאוד, אך מרגע שנהייתי עצמאית על האופניים שלי, אמא שלי חשבה שנכון לשלוח אותי לכל מיני שליחויות בכפר, בטח לקופה.

זה היה מתחיל כך: “לכי לקופה, תגידי שאני מבקשת 200 לירות“. הייתי באה, מתגברת על המדחסים, עולה במדרגות, פותחת את הדלת העץ הירקרקה, נעמדת מול הדלפק, בתקוה שיראה אותי, או יתייחס אלי, ומבקשת בנימוס: “אמא אמרה שתיתן לי בבקשה 200 לירות”.

IMG_20181029_093916_768x1024

בדרך כלל הייתי נדחית בטענה, המגובה במבט מוצדק אל החברים האחרים הדוממים בתור:  “מי אמר שאת לא לוקחת בשביל לקנות ממתקים בצרכניה, ולבזבז הכל? לכי תביאי פתק מאמא” הלכתי. הסברתי לאמא שהוא מתעקש על פתק. היא התעקשה שלא צריך, אני התעקשתי שכן, עד שנתרצתה וכתבה: “נא לתת ביד הילדה 200 לירות”. חזרתי. התגברתי. “איפה הארנק? איך אני יודע שלא יפול לך בדרך, וילך לאיבוד? זה הרבה כסף!”. יצאתי, עליתי על האופניים, בקיצור. לא אתיש אתכם. היה נוהל הליכה לקופה. אמא מבקשת שאלך לקופה, אני מתנגדת, אמא מתעקשת, אני מתעקשת, אמא מתעקשת, אני מתעקשת, אמא מתרגזת, אני מבקשת מאמא פתק, אמא מתנגדת, אני מתעקשת, אמא כותבת פתק מאמא, אני מבקשת מאמא את הארנק, אמא מתנגדת, אני מתעקשת, אמא נותנת לי את הארנק, אני לוקחת סל לשים על האופניים לשים את הארנק, שלא ילך לאיבוד. מחנה את האופניים על הרגלית, הולכת בהטיה לימין שהמדחסים לא יתחילו שוב, רצה מהר במעלה המדרגות, פותחת את הדלת. מחכה שישמעו אותי. מוכיחה שיש לי את כל הכישורים הנדרשים. ואז הוא היה מחפש את הכרטיסייה שלנו בקופסת המתכת, בה היו כל הכרטיסיות, מוציא, שם סרגל ארוך לסימון המקום, שם את נייר הקופי, מתאם את הדף הקטן שלנו לדף “יומן הקופה” הגדול, עם עוד נייר קופי, סוגר את התפס המתכתי, משאיר את הפרקר הטוב אצלו, ונותן לי “רפיל” דק, לא לפני ששאל אותי:  “את יודעת לכתוב את השם שלך? “יודעת” אמרתי. תמיד נתקעת עם היד השמאלית והטובה שלי באוגדן המתכת, כך שהכתב יצא מעט עקום. אז היה מתבונן. בודק שהכל נרשם כהלכה. מחזיר הכל למקומו, באותו סדר איטי ומייגע. שולח מבטים חשדניים אלי, ולכל מי שנכנס או נעמד בדממה בתור. ואז היה צועד אל הקופה, פותח אותה, ומוציא את ה-200 הלירות, בשטרות חדשים, מעט רטובים מהספוג בו היה מרטיב את אצבעותיו ונותן אותם בידי. הייתי מכניסה יפה לארנק, ולתוך הסל, ויוצאת. את המדרגות בחזרה למטה כבר הייתי עושה בדילוגים, חוזרת הביתה,  ואומרת לאמא:  ”בחיים אני לא הולכת לשם שוב!”,  עד הפעם הבאה שהיה צריך מזומן למשהו.

IMG_20181019_173826_768x1024

לימים, דיברתי עם חברה מבוגרת ממני בשנים רבות, שלמיטב ידיעתי מצבם הכלכלי תמיד היה איתן, וב”יתרת זכות”, ובעלה נשא בתפקידים מרכזיים בכפר. סיפרתי לה בפחד ילדותי על הפחד, והיא אמרה לי:  “את לא צריכה להסביר לי, אני עד היום עוד פוחדת ממנו!”, וזה שנים אחרי שנפטר, והקופה כבר עברה אף היא מהעולם.

כיום, עם שפע האפשרויות שיש בידינו אין בעיה לשלם בשום דרך, בשום מקום. אבל איך אסביר לילדה בת עשר שגדלה היום בנהלל מה זה ללכת ל”קופה”, ולמה זה היה מפחיד.  ההכי רחוק שההסבר יגיע, זה לשלוח אותה לנסות לדבר עם ה”כספומט” שניצב ב”אלונית” (שהיתה פעם ה”צרכניה”), וגם אז, לא אמרנו כלום.

אז מה למדנו מהסיפור?

ראשית, מסתבר שהעיקרון של הסתפקות במועט וצניעות בנהלל, היה מגובה ב”אמצעים מיוחדים”, כנראה שלא לחינם הכפר מפגין איתנות כלכלית עד עצם היום הזה, לך תוציא שקל ,לירה או גרוש מיותרים.

שנית, ההיסטוריה, גם המקומית, עושה את התיקונים שלה. במקום בו עמדה הקופה, נמצא כיום משרדה של חברת “מעוזים”, ומעוז הבעלים, מאיר פנים ושופע חביבות לכולם תמיד.

ואם מישהו מקוראיי, שהוא “מקיבוץ אחר” יגיד: “גם אצלנו היה כזה”, או : “גם אצלנו היה ככה”, אגיד לו, מה שמתבסס על “ידע אישי”, לפחות מקיבוץ אחד אחר בעמק, זה אפילו לא מתקרב. גם בזה מסתבר, שום דבר לא כמו בנהלל!

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

שוויון בנטל

בשבוע שעבר, בתי האהובה והיפה, השנייה שבהן, חגגה יום הולדת שלושים. אתם יודעים, חגיגות, ארוחות, בלונים, וזמן להרהורים וסיפורים. כשהריתי אותה, התרחש אירוע נוסף,  לא פחות...

תגובות

פורסם לפני 6 months
תצוגה מקדימה

תופרת החלומות

כבר סיפרתי לכם שיש לי תחביב שהוא גם פרנסה- עיצוב ותפירה. אני אוהבת לתפור מהיום שראיתי לראשונה מכונת תפירה בפעולה. לאמא שלי לא היתה מכונה, כאשר היו מזמינים תופרת הביתה, ל"יום תופרת" ממש כמו בסיפורים, היו מביאים על טרקטור...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

עיר מקלט (סיפור ליום כיפור)

כשיום כיפור מתקרב, מתחילים להרגיש את זה באוויר. זה מתחיל קצת לפני ראש השנה, אבל כשמסתיים החג, זה פתאום שם. לפעמים מבט חטוף בטלוויזיה מגביר את זה.  ואומר בדרכו : הנה, עברה עוד שנה מיום הכיפורים ההוא. היתה לי שכנה אהובה וקרובה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

בחזרה למעלה