הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 96

החל מאוגוסט 2017

במהלך חיינו, אנחנו צוברים דמויות משמעותיות, שגם אם הם ישכחו אותנו, אנחנו אותם לעולם לא נשכח. הכל מסתבך עוד יותר כאשר יש כאלו, שפשוט זוכרים הכל, ועד שהם אינם נזכרים “מאיפה אתה מוכר לי?” הם לא יכולים להרפות. אני נמנית על הסוג הזה, הזוכר. לוקחת אתכם איתי למסע בין זוכרים ושוכחים, וכרגיל, בחיוך רחב, בעיקר על עצמי. מוזמנים!

23/10/2018

לפני הרבה שנים, או למען הדיוק, לפני ארבעים שנה, התגייסתי לצה”ל. אחרי יום ארוך רצוף בקו”ם, זריקות, מדים חדשים ושאר ירקות, הגענו לעת לילה לקומה  השלישית ב”הילטונים” שבבה”ד 12 (שלמען הדיוק משום שהיתה העליונה, נראה לי בקלות אפשר לקרוא לה “הפנטאוז של ההילטונים”) . או אז נגלתה לעינינו סמלת המחלקה, דורית. הסמלת דורית, נדמתה בעינינו, הנמלים, לחגב, אם לא לאלוהים בכבודו ובעצמו. וכשהסבירה לנו, כשהמ”כיות המסורות עוזרות על ידה, איך מקפלים את ארבעת שמיכות ה”סקביאס” שקיבלנו ב “קיפול צבאי”, ואיך מסדרים את המיטה למסדר הבוקר, שככל שהאריכה להסביר התקרב בצעדי ענק. הבנו שנגלתה לפנינו  ”נפילה”, לא מלשון ליפול, למרות שבהחלט נפלנו, אלא מלשון “ענקה” , כי מה יותר ענקי מן הסמלת המכובדת בצמתה הנאה, המלמדת אותנו דברים כל כך חשובים להמשך חיינו. אבל, עם כל גודלה ועוצמתה, לא היא הנושא, אלא אני.

New Doc 2018-10-23 00.01.17_1_1024x683

ידעתי תמיד, ובמהלך כתיבת הבלוג זה מתחדד משבוע לשבוע, שאני זוכרת דברים, שאחרים כבר מזמן שכחו במקרה הטוב, או שהם בטוחים שלעולם לא קרו, במקרה הרע. הבעיה עם תכונת הזיכרון הזו שלי, בעיקר כשזה נוגע לאנשים ופרצופים, שהוא לא מרפה ומנקר ומנקר עד שאני לא מוצאת לעצמי את התשובה מאיפה הוא מוכר לי, ובאיזה הקשר.

השתחררתי מהצבא, כשאחרי אפילו תקופת קבע קצרה, והנה אני סטודנטית מן המניין באוניברסיטת חיפה. לכל היותר  עברו ארבע שנים מהטירונות. והנה אני נכנסת לאולם השירותים, ומול אחד הכיורים עומדת מישהי, וממש כמו בשיר המפורסם, עם אותה צמה, שכנראה ליוותה אותה לאורך כל הדרך. הגלגלים בראש שלי מתחילים להסתובב:  ”מאיפה היא מוכרת לי?” עד שמגיע הפיצוח, שאותו אני חייבת לאמת.  אני ניגשת אליה, בחיוך ובנימוס, מודעת לעובדה שהשתחררתי מן הצבא בדרגת סגן, רגע לפני שאני פונה ל”רמה מעל”, הסמלת ,ושואלת אותה בעדינות , לאחר שהתלבטתי אם לא צריך להוסיף גם איזה “הקשב” קצר, “את דורית?”. “כן” היא עונה לי, במבט מסויג. “הסמלת דורית” אני מוסיפה, והיא אומרת “כן”, אבל עדיין שומרת על הדיסטנס המתבקש. “מצפת?” אני אומרת, נזכרת בעוד פרט חסר חשיבות לגבי, שקשור למידע שלי עליה, וצף ועולה בזיכרון. “היית הסמלת שלי בטירונות!” אני אומרת לה. לא מחכה שהיא תיפול לזרועותיי כאחות אבודה, בכל זאת, הסמלת, אבל שתהנהן בראש.

בן רגע, היא פצחה ב”נאום הסמלת“, שהפעם לא היה איך מקפלים שמיכה, או איך נפטרים מחלודה בסיסית בקנה, עבור ל”מה המספר האישי שלך?” ביציאה מאוהל האב”כ, אלא: “היו לי הרבה טירוניות, והרבה מחלקות, בטירונות שלכם כבר הייתי בקבע, אינני זוכרת אף אחת!”, הסתכלתי עליה, מבינה שללא ספק, אני הדרגה הבכירה בסיטואציה, מה גם שאנחנו עומדות בשירותים באוניברסיטה, ואני אומרת לה: “זה ממש בסדר שאת לא זוכרת אותי, אבל אני אותך כנראה לעולם לא אשכח, רק רציתי לדעת שזו את”. נפרדנו לשלום, והלכנו אישה לדרכה, לעשרים וחמש השנים הבאות.

IMG-20181022-WA0023_1024x975

כמו בסיפורים, עברו חלפו להן עשרים וחמש שנה, בהן הספקתי ללמד וללמד וללמד, כיתות על כיתות, בנים וגם בנות, ויצאתי להרחיב את השכלתי, ולעשות “תואר שני”. חולקת את הלימודים עם חברה לצוות המורים מבית הספר. יום אחד, חזרתי לאולם ההרצאות מהשירותים, אותם שירותים ממש, ואני אומרת לחברתי:  “אין לך מושג מה קרה!”  ”מה קרה?” היא שאלה בבהלה, והוסיפה :”שוב המנקה אדירת הממדים שעלתה מ’חבר העמים’ ומדברת רק ברוסית ובפנטומימה עשתה לך פרצוף מפחיד?” “לא” אני אומרת לה. “אז מה?” היא שואלת: “שוב היא הבריחה את הדלת הראשית מבפנים, כך שאין כניסה לאף אחד מהתאים, כי היא מנקה למשך חצי השעה הקרובה, ושוב היית צריכה להקיף חצי אוניברסיטה, כדי לעשות פיפי?” לא אני אומרת לה, “ראיתי את הסמלת דורית!” ממש באותו מקום, באותה פינה, עמדה הסמלת דורית, כבר בלי הצמה ודיברה באותו גוון קול מוכר עם חברה ללימודים.  ומיד המשכתי ולחשתי באוזניה על אותו מפגש שהתרחש כשהייתי “סטודנטית זוטרה לתואר ראשון”. “אז למה לא פנית אליה? ” היא שואלת, ואני אומרת לה: “אני כבר יודעת שזו היא, מה אכפת לי מה היא תדע!”, אבל בעיקר, אני חוששת מ”נאום הסמלת” בגרסה המאוחרת והמשודרגת. אחרי הכל, נראה לי שגם היא כבר ב”תארים מתקדמים”.

ולמה סיפרתי את כל זה? כמו שציינתי, תלמידי לשעבר נמדדים, למרות גילי הצעיר כבר באלפים, ולא במאות. תמיד יימצאו התלמיד או התלמידה, שפעם, הייתי חלק מחייהם, ואני מקווה שגם חלק משמעותי, וישאלו בטון מבויש ומחויך: “זוכרת אותי?” אני בדרך כלל זוכרת. ומלהגת שיחה קטנה. הרבה פעמים אני גם מציינת את שם המשפחה, הקיבוץ ממנו באו, ואת שם התלמיד שישב לצדם. אם אני לא זוכרת, אני אומרת מה שתמיד נכון, לבנות: “יפית מאז!”, ואם תחשבו על זה רגע, תראו כמה שזה משפט נכון. לבנים אני אומרת: “נעשית הרבה יותר גברי!” וזה גם נכון . תמיד הם מחייכים, וגם אני. ובעיקר זוכרת להם, לא אם היו “תלמיד טוב” או “תלמיד רע”, גם לא את האינטליגנציה בה ניחנו, או לא. אלא את התחושה שהיתה להיות בקרבתם.

אני יודעת, שלא מלמדים את זה בשום בית ספר למפקדים, או למורים, ובטח לא מתגמלים על זה, אבל זה חשוב, יש תפקידים שלעולם אינם נגמרים.

לפני מספר חודשים, הזדמנתי לבית חולים “העמק” ולאחר הרבה שעות ללא שינה, חיכיתי על השביל עד שהחברה שלקחה אותי חזרה הביתה תוציא את הרכב מהחניה הרחוקה, והנה ראיתי צועד מולי רופא שטיפל בי לפני שנים רבות מספור, שלא לומר “שנות דור”. כשהתקרב לעברי אמרתי לו בהתרגשות : “אתה בטח לא זוכר אותי, אבל אני מתרגשת לראות אותך!” ולחצתי את ידו. “בטח שאני זוכר!” הוא אמר לי, התעניין בשלומי והמשיך ללכת עם מי שהיתה לצדו. הוא לא ידע, או שכח, שאני מורה עם עיניים בגב ואוזניים חדות. זו שלצדו שאלה אותו אם הוא אכן זוכר אותי, והוא ענה לה:  ”לא, אבל אם היא זוכרת, והיה חשוב לה לפנות אלי, זה מספיק!”

וכל הסיפורים הללו, הם רק מבוא למפגש שהיה לי עם המד”כ שהיה לי ב”השלמת קשר“*. כן, תקופה ארוכה של חמישה חודשים, שש בנות, שמתוכן רק ארבע סיימו כקצינות , בין הרבה בנים, לפני די הרבה שנים.

New Doc 2018-10-23 00.01.17_2_1024x762

יום אחד, בעלי ואני, חזרנו מתל אביב, וישבנו ב”בונו” שביקום (שלצערי נסגר לאחרונה) לעצירת אכילה והתרעננות, ובאחד השולחנות שמולנו יושבים שלושה גברים, אוכלים ומדברים. אחד מהם, מוכר לי בצורה יוצאת דופן, והגלגלים במוח מתחילים לפעול. לי זה לקח קצת זמן, אבל אתם הבנתם מהר, כי כבר גיליתי לכם, הוא היה המד”כ שלי. זה שברצותו אהיה קצינה, ברצותו אצא שבת, ברצותו אשאר שבת, ברצותו אקבל מטלה, ברצותו אעבור את מסדר הבוקר. בקיצור, ברצותו הכל…וכמה חשוב היה לנו לרצותו.

ניגשתי לשולחנם, עוטה את החיוך המיוחד המופעל במסגרת “המדור לחיפוש קרובים” . שואלת בעדינות לשמו, מוסיפה גם את שם המשפחה שלו, מוסיפה גם את שמי, את שם נעוריי, את הנ.צ המדויק בו נפגשנו בעבר, את התאריך שהתחלנו, את התאריך שסיימנו, את זה שהוא העניק לי את דרגת הקצונה,  והוא נחמד כמו שהיה אז אומר: “לא מכיר אותך!”, “אין לי מושג על מה את מדברת!” אני מוסיפה עוד כמה פרטים דרמטיים כמו בן מחזור שלי שנהרג במהלך השרות, בן אחר שהתקדם בסולם הדרגות בחיל,  והוא כמו ספינקס: “לא!” ומוסיף:” הייתי בצבא הרבה שנים, היו לי הרבה חיילות, הרבה קצינות, הרבה חניכות, אני לא יכול לזכור את כולן! ” שותפיו לשולחן, היו הרבה יותר נחמדים, לפחות ניסו: “איך הוא היה בתור מדריך?” או: “אם אנחנו היינו המדריכים שלך, בטח היינו זוכרים”  חזרתי מעט מבוישת אל בעלי לשולחן, מרוצה בעיקר מזה שזיהיתי נכונה, וזה לא ינקר בי עוד כמה ימים. סיימנו לאכול ועמדנו לצאת, שוב אני אומרת: “שלום”, והוא אומר: “אולי משהו אני נזכר”. כנראה שחבריו לשולחן הסבירו לו שאולי כדאי ש”יעשה כאילו”, לפחות בשביל הנימוס.

New Doc 2018-10-23 00.01.17_3_899x1024

נכנסנו לאוטו, ואני אומרת לבעלי, שאיתי כמעט מאותה תקופה: “לו הייתי יודעת, לפני שלושים שנה, שיעברו שלושים שנה, ואני אהיה איתך במסעדה, ואפגוש את ההוא, והוא אפילו לא ידע מי אני, ואפילו לא ישתדל קצת בשביל הנימוס, לעשות כאילו שהוא אולי זוכר אותי, לא הייתי שמה דבר וחצי דבר על כל מה שהוא אמר, והוא אמר!”

אז מה אני אומרת? ראשית, אין כמו חוכמת הבדיעבד.

ושנית, לא שצריך לבחור כמפקדים אנשים בעלי זיכרון לטווח ארוך, אבל אולי שיכניסו בקורס איזה משפט על “דמות מפקד” שלא יפוג תוקפה מיד עם השחרור.

ואולי, כמו שלמדתי שהצעירים עושים היום, כאשר פוגשים מפקד בבילוי או בפאב, שולחים לו כוס בירה. נגיד שלמד”כ  הייתי יכולה לשלוח כוס בירה ב”בונו”, אולי היה נזכר? אבל מה הייתי עושה עם הסמלת דורית, בשירותים של אוניברסיטת חיפה?

__________________________

*הביטוי מד”כ משמש כיום ל”מדריך כלואים”, ולא מופיע בקיצורים הצבאיים,  כאן הכוונה למדריך בהשלמה החיילית, שהיה גם “מפ”צ”-מפקד צוות, בקיצור, אלו עם השרוך השחור שאמונים על הכשרת הצוערים לקצינים.

תמונה 1-אחת משתי התמונות היחידות שיש לי מהטירונות, בלי סירים ומחבתות, אלא עם החברות לחדר

תמונות 3,4-צוערת בקורס קציני קשר

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

הג'ינג'ית האימתנית

בימים האחרונים כשאני שומעת שמדברים על נהלל במהדורת החדשות ברדיו, בגלל עוד עגלה שהתגלתה כנגועה בכלבת, הסיפור שאני הולכת לספר לכם יכול להיות לא מצחיק בכלל. אותי הוא לא הצחיק מלכתחילה, למרות שכמו שאספר אותו, הוא בטח יצחיק...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

נהגת בוס

לפני הרבה שנים, המון, כשעוד הייתי נערה צעירה לפני גיוס, מה שמכנים היום מלשבי"ת, יצאה שמועה, שהתבססה על אמת, שאולי לא כדאי להספיק ולעשות רישיון נהיגה לפני הגיוס, כי הצבא עשוי לקחת את הבנות בעלות הרישיון להיות נהגות במהלך...

תגובות

פורסם לפני 10 months
תצוגה מקדימה

האביר על הסוסיתא הלבנה

בואו נדייק כבר על ההתחלה, זו לא היתה "סוסיתא", אלא "רום כרמל", אבל זה הסתדר לי יפה עם הכותרת. ואם נמשיך לדייק, הוא לא ממש היה אביר, אלא סתם בחור רגיל, אמנם נחמד וחביב. אבל בואו נניח להם לרגע עד שיגיעו לליבו של הסיפור, אחרי הכל, הם...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה