הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 96

החל מאוגוסט 2017

לכבוד תחילתה של שנת הלימודים והחזרה המבורכת לשגרה, מה יותר מתבקש לעסוק בו מאשר הסנדוויצ’ים לארוחת העשר? אז אני מגישה לכם ארוחת עשר שלמה, עם הרבה תוספות, המתייחסות לארוחות העשר השונות שאכלתי במהלך חיי, וכקינוח, או כמנה עיקרית קצת על אינטגרציה בחינוך כמו שנראתה בעמק לפני כמעט יובל שנים. בתאבון!

08/10/2018

אני מניחה שיש מבין קוראי כאלו, שרק קראו את שמו של הנושא שאני עומדת לדבר עליו הפעם, ותהו בלבם, מה היא כבר יכולה לכתוב על זה? “כולה, ארוחת עשר”, ואילו אני מבטיחה לכם, שאני אוספת את המרכיבים הנכונים ממעמקי הזיכרון, וזו הולכת להיות ארוחת עשר, שתשביע אותנו בקלות, לפחות עד הצהריים.

אתם מבינים, בגן הילדים זה היה פשוט, שולה העוזרת היתה מכינה אותה במטבח, התורנים היו עוזרים לארגן את השולחנות. רותי הגננת היתה מנחה אותם לברך אותנו ב: “בתאבון, חזק וטחון!”, ואילו אנחנו היינו עונים במקהלה קולנית ורעבה: “תודה רבה לתורנים!” ופוצחים באכילה.

alef (1)_1024x740

כשהגענו לבית ספר יסודי, המצב החמיר. אמנם בסיום גן, תפרנו ורקמנו לעצמנו “תיק אוכל” בצבע תכלת, עם שרוך ארוך. אבל צריך היה למלא אותו בתוכן. אמי מנוחתה עדן לא הצטיינה בתחום הזה. הרבה פעמים היינו מתעוררות מאוחר, רצות  בבהלה לבית הספר, אני ללמוד, והיא לעבודתה כמזכירה, אבל סנדויץ’ לא היה. היא היתה משתדלת לחמוק לרגע מהעבודה לפני “הפסקת עשר” ל”ליכט” (מוכר הלחם המקומי) ו”לארגן” לה ולי לחמניה טרייה. היתה איזו תקופה שאפילו  סידרו שליכט עליו השלום, היה מגיע לבית הספר ומוכר לחמניות בהפסקה הגדולה, ומשום מה לדאבוני ורעבוני, זה לא נמשך הרבה זמן.

בחורף, לא היתה לי בעיה, כשהייתי יוצאת מהבית לבית הספר, היה עץ קלמנטינות ענק על יד הבית. הבית כבר לא שלנו, אבל העץ עדיין במקומו. פיתחתי טכניקות שונות ומשונות איך להיכנס תחת העץ ולקטוף שלוש קלמנטינות לפחות, בלי להירטב כולי, שכן, כל משיכה בעץ הרטוב, היתה מנערת ממנו את כל הגשם שירד כל הלילה (כן, אז היו שנים גשומות).ומצד שני, רק משיכה הגונה עשתה את הקלמנטינה “מותחלת”.

IMG_20171124_200217_768x1024

כשעברנו בכיתה ז’ לחטיבת ביניים ב”עמק המערבי” ביפעת, עברנו למעשה לגן-עדן. הרבה סיבות היו לכך. אחת מהן, יושב לצדי, מקשיב בשקט למה שכתבתי, מתקן לי בנימוס את הטקסט, הגיע מהקיבוץ הנכון (כפי שתכף תראו) ועם השנים, גם התגלה כעושה סנדויצ’ים מצוין. לא רק לילדים שלנו, אלא גם לי. והנה חזרנו להתמקד בתחום הקולינארי. וכך, כאשר הייתי בכל מיני מקומות שהם לא ה”עמק המערבי” בשעת האכילה, בעוד כל אחת מהסובבות מדברת על מה הספיקה להכין לעצמה, או לא, אני הייתי מוציאה קופסה קטנה עם סנדוויצ’ים מושקעים, עטופים היטב, פרי וגם ירק חתוכים, לפעמים גם תרמוס של קפה או תה, מחכה לראשונה שתגיד בלחישה מצטנעת: “בעלי הכין לי”, ומהנהנת מולה בחיוך מלא משמעות.

אבל בואו נחזור ל”חטיבת הביניים”, כשעמדנו לסיים את כיתה ו’ “גזרה” הגיע מהממשלה, שמערכת החינוך צריכה לעבור “רפורמה”. לא עוד בתי ספר עד כיתה ח’ ביישוב, אלא “חטיבת ביניים” שיש בה “אינטגרציה”, למען “צמצום פערים” בחברה הישראלית. גם אנחנו נאלצנו להתערבב. שלושה שנתונים מפוארים עזבו את בית הספר המקומי באותה שנה, ולכן, התכנסו פרנסי היישוב וחכמיו להחליט איפה ילמדו הילדים.

בתיכון החקלאי שהיה בנהלל, טרם היתה “חטיבת ביניים”, ולכן נפסל על הסף.

כפר יהושע, המושב הסמוך, וההכי דומה לנו בעולם (כן, מודה!) שהיה לו תיכון משלו נפסל מ”סיבות אידאולוגיות”. ומי שמרים גבה של שאלה, יזכה מיד להסבר. אידאולוגי? כן, מבחינה אידאולוגית, נהלל הראשונה והבכירה במושבים (למי שבמקרה שכח) לא “תפקיר” את חינוך ילדיה וערכיים, אצל השני “הטוען לכתר ” והמוטה אידאולוגית.

התיכון ב”קרית טבעון” הסמוכה, נפסל כי היה קצת “עירוני”(אפילו שמרבית תושביה היו עוזבי קיבוצים) , ו”מה יקרה אם הילדים עוד יחליטו ללמוד לימודים גבוהים בהמשך? מי יעבוד במשק?” לכן לשם הלכו רק אלו שבאמת רצו גם תעודת “בגרות” בסיום התיכון.

 בעקבות תקדים מוצלח אחד, הוחלט  שהילדים יעברו לבית הספר ביפעת, ויערכו אינטגרציה עם בני הקיבוצים בעמק. עם בני ה”קיבוץ המאוחד” מניפי הדגלים האדומים ב”אחד במאי” מגבת. או עם בית-קשת שנסעו שלושת רבעי שעה כל כוון. עם בני “הפזורה ההונגרית” מכפר-החורש, ועם בני “הסוללים” שהיו נוסעים דרך נצרת להגיע לעמק. עם בני ה”ייקים” שהיו מגיעים מגלעד הרחוקה, מישלט של ה”איחוד” בין הרבה קיבוצים של “השומר הצעיר”.  ה-גניגרים- שבעברם היו בכלל “קבוצה קטנה”, והכל, ביפעת שהיא מה”איחוד” ותולדת ה”פילוג”. אני יודעת שיש ביניכם קוראיי , כאלו שלא מבחינים בדקויות, ושואלים בחיוך קל : “מה ההבדל?” כולם קיבוצים . אין לכם מושג אלו הבדלים תהומיים היו.

אבל נחזור לארוחת העשר. אפרופו הבדלים. הפלא הכי גדול של בית הספר החדש מבחינתי, היה ה”מזנון” בהפסקת עשר, במקלט הגדול, שמתחת לכיתות, היתה נערכת לנו ארוחה, שכמה שהיתה פשוטה, ככה היתה נפלאה. היתה “אם בית”, שזה היה תפקידה, ועל שולחנות ארוכים לאורך הקירות, היו פורסים לנו ריבה, גבינה לבנה, מרגרינה, ירקות חתוכים, קנקני מיץ בקיץ ותה בחורף. הכל בכלי פלסטיק כאלו, כתומים וירוקים.

בימי שישי (כן, פעם למדו בעמק ביום שישי) היינו מקבלים לחמניות, אותן היו מחלקים לנו ממש ביד בכניסה, ליתר ביטחון.

תגידו, באמת, מה צריך יותר? זה היה כל כך מוצלח, שרק בגלל זה בחרתי להיות מורה, ועוד בבית הספר הזה. לאורך שנים כבר בתשע בבוקר חיכו לנו השולחנות בפינת האכילה של “חדר המורים” עם כל הטוב הזה.

אבל אני בכל זאת חוזרת לימי כתלמידה, ולהבדלים. למרות שבית הספר דאג לכל מחסורנו, כל בית, במובן הקיבוצי והרחב של בית, דאג לילדיו, מעניק להם משהו, שהוא ייחודי רק לו.

גניגר- שלפחות הבנים שלה, היו נעולים תמיד בסנדלים שהיה מייצר מוישה הסנדלר של הקיבוץ, היו מציידים את התלמידים בבוקר גם בפרוסות של גבינה צהובה ותפוחי עץ. זה היה כל כך מוצלח, שאפילו בחרתי “להתחתן לגניגר”,  ובשנת העבודה הראשונה שלי בבית הספר כמורה , הייתי עוברת יחד עם הילדים ב”חדר האוכל”, בדרך לאוטובוס הצהוב, ואוספת  את אותם המרכיבים בדיוק (שהמשיכה להכין אותה חברה).

IMG_20180915_141022_768x1024

גלעד- היו מביאים “נוגט”. אני חושבת שרק פעמיים בשבוע, מן ממתק שוקולד שייצרו לדעתי רק בשבילם, ואלמלא הייתי רואה כזה בקנייה מזדמנת ב”סופר” בנצרת, לא היה נכתב כל הפוסט הזה. כמו גם ה”וופלים הכחולים” , החתוכים לחצי , שהיו מביאים החבר’ה מכפר- החורש. בכיתה שלנו, היו גם חברה מקיבוץ רמת -דוד. אני לא זוכרת שהם הביאו אוכל, אבל היו מהם שהביאו מוצר נחשק מהקופסה הירוקה שמעל הדלת של המרפאה (מה שבהחלט יכול לפרנס פוסט אחר)

IMG_20180915_140015_1024x768

החבר’ה מיפעת, נתפסו כ “בדלנים”. כל הפסקת עשר הם היו יורדים מבית הספר אל תוך הקיבוץ, לבושים בחולצות המשבצות האחידות שלהם, שנתפרו משני או שלושת גלילי בד הפלנל שהובאו למתפרה הקיבוצית,  מעל הג’ינס האחידים שלם, שנתפרו ב”משק”. צועדים אל אחד מבתי הילדים (שנקרא בשם הנורא לטעמי, “טיפול”) לפריסה קיבוצית מפוארת. שם גם היו גבינה צהובה, נקניק, אבוקדו,  זיתים שוקו, נס קפה. כולנו תמיד רצינו איזה חבר מיפעת, ולו רק בגלל הזכות להגיע לארוחת מלכים זו.

אנחנו, הנהללים, שפתאום היינו צריכים להשתלב, ואולי אפילו ייצרנו את “בורסת ההחלפות” הזו, ככה זה- “אינטגרציה”, הכנסנו שלושה מרכיבים חדשניים לבית הספר ולארוחות העשר.

IMG_20181008_165120_768x1024

האחד, היה הפקאנים- אז היתה זו שעתם הטובה של מטעי הפקאן. הידיים של כולנו היו בדרך כלל שחורות מאיסופם הידני וקילופם בשעות העבודה שאחרי הלימודים, אבל ערכם נשקל בזהב גם בשוק שהתפתח בהפסקות.

המרכיב השני, שחולל מהפכה של ממש, היה כסף.  ממש כסף. כסף פרטי . מהר מאוד התגלה ה”מזנון” שהיה בתחנת הדלק של יפעת (שנהרס  לאחר הרבה שנות שרות נאמנות לטובת הקמת “קפה קפה”) כמקור ל”טעמי” “אגוזי” ו”טויסטשעשו את הטויסט לכל האידאולוגיה הקיבוצית, בעמק, אם לא בארץ כולה. בהפסקות עשר החלו לרדת שיירות של נהללים לכוונו.  לא רק ירדו, אלא גם עלו, בידיים מלאות כל טוב (כולל המבורגרים) למגינת לבם של מנהל חטיבת הביניים, ושל הגנן המסור של “אולם התרבות” כל אחד מטעמיו , שהמציאו תקנות מתקנות שונות ומארבים מתוחכמים  כדי לאסור על המעשה ה”קפיטליסטי” , הלא חינוכי, הלא שוויוני,  והלא “קיבוצי” הזה, שבדיעבד רק היה מבוא לשלב הטוסטוסים והאופנועים.

IMG_20181008_163624_1024x768

 הדבר השלישי, היה תעשיית הטוסטים. אם בנהלל, ישבנו בכיתות מכורבלים במעילים במהלך החורף, ובשיא הקור של ינואר היו מביאים לנו פס אחד של תנור חשמלי לכיתה, שמיד היה מקפיץ את הרשת, לא לפני שניסינו לעשות עליו טוסטים, הרי שביפעת, מערכת החימום, היתה משודרגת ממש. לא סתם כנראה שנת- לימוד ביפעת עלתה אז כמו שנת- לימוד באוניברסיטה, כמו שהורי ה”שכירים” טרחו להזכיר לי בכל עת, גם כשהתעקשתי לסיים שם את התיכון, בעוד רבים מחבריי עברו לנהלל. אבל כאמור, היתה לי “סיבה פרקטית”, שהיא לאו דווקא “תעודת הבגרות”, ושלימים הוכיחה את עצמה גם בנושא הקולינרי .

בכל אחת מהכיתות, היו שני תנורי גז, שהודלקו בתחילת היום, אחד מעל הלוח, ואחד בגב הכיתה, שפיזרו חום רב ואש יפה,  והיוו את הטוסטר האולטימטיבי למי שהעז להסתכן, לעמוד על שולחן המורה, ולשלוח יד ארוכה עם סכין ועם פרוסת לחם שנלקח במשיכה מהמזנון , יחד עם קופסת “קלורינה” עד שהתקבלה על הפרוסה דוגמת הרשת.

אני לא עשיתי את זה, לא רק בגלל שהייתי “חינוכית” שתהיה מורה לעתיד, אלא פשוט לא הגעתי. למזלי, היתה וגם נשארה לי חברה יקרה מהכיתה ומהמושב, שהיתה וגם נשארה גבוהה ממני בשני ראשים. היא רביעית אחרי שלושה בנים, ואני בכורה לשלוש אחיות. “אחותי הגדולה” כמו שאני קוראת לה גם היום,  דאגה לי  לטוסט חם,  ללחמניה ביום שישי בדוחק הגדול, למקום טוב בכיתה על ידה בתחילת השנה, וגם באוטובוס הצהוב. והכי חשוב, היו להם הפקאנים הכי טובים בנהלל, אותם נתנה לי בנדיבות.

האמת, יש לי עוד כמה דברים לארוחת עשר, אבל באמת, כבר כתבתי די. אוסיף רק שבבית הספר שהתחלתי לעבוד בו השנה(חלקית) , עוד אין לי מושג מה יהיה שכרי, אבל אני יודעת שמוגשת בו ארוחת עשר דשנה לתלמידים ולמורים. בתאבון!

_______________________________________

תמונה ראשונה-מהאלבום המשפחתי, ביום הראשון של כיתה א’, למרות כל היופי מסביב, תתמקדו בתיק האוכל התכלת (בשחור לבן)

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

האביר על הסוסיתא הלבנה

בואו נדייק כבר על ההתחלה, זו לא היתה "סוסיתא", אלא "רום כרמל", אבל זה הסתדר לי יפה עם הכותרת. ואם נמשיך לדייק, הוא לא ממש היה אביר, אלא סתם בחור רגיל, אמנם נחמד וחביב. אבל בואו נניח להם לרגע עד שיגיעו לליבו של הסיפור, אחרי הכל, הם...

תצוגה מקדימה

הג'ינג'ית האימתנית

בימים האחרונים כשאני שומעת שמדברים על נהלל במהדורת החדשות ברדיו, בגלל עוד עגלה שהתגלתה כנגועה בכלבת, הסיפור שאני הולכת לספר לכם יכול להיות לא מצחיק בכלל. אותי הוא לא הצחיק מלכתחילה, למרות שכמו שאספר אותו, הוא בטח יצחיק...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

נהגת בוס

לפני הרבה שנים, המון, כשעוד הייתי נערה צעירה לפני גיוס, מה שמכנים היום מלשבי"ת, יצאה שמועה, שהתבססה על אמת, שאולי לא כדאי להספיק ולעשות רישיון נהיגה לפני הגיוס, כי הצבא עשוי לקחת את הבנות בעלות הרישיון להיות נהגות במהלך...

תגובות

פורסם לפני 10 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה