כזו שקורצת לדגים…..

הפוסט הזה מדבר בהומור על חווית דייג. בים, באגם, בארצות הים, עם חכה, עם" רולה", עם קרס ומשקולת, עם פיתיונות משלשולים, ופיתיונות משוכללים. והכל מנקודת מבט אישית (לא של הדג) ולאורך חמישה עשורים

יום אחרי שהפוסט השבועי שלי עולה לאוויר העולם, הראש מתחיל להרהר בנחת על מה ייכתב הפוסט הבא. התהליך די דומה לתהליך בו כל אירועי ומחשבות היום שעבר מגיעות בלילה בחלום בדרך מיוחדת משלהם. השבוע האחרון, בין חופש שבת וחג הביא הרבה מראות, שברגע אחד, מתכנסות להן למחשבה שמתחילה להבנות כנושא שעליו אני כותבת. אז, אני קמה ומתחילה לצלם. התמונות שבמציאות חוברות לתמונות שבראש, ומשפטים וחלקי משפטים מתחילים להתיישב במקומם.

42807667_1018781094959597_8155615713638219776_n_768x1024

השבוע, היתה זו תמונה שהעלה ב"פייסבוק", בן כיתה שלי שהצטלם לו בארצות הים שמעבר לים. הדג האימתני, התלוי על הגלגלת, גלגל את גלגלי מוחי, והתחילה להתגלגל לה שורה המחברת באופן אסוציטיבי ביני, בינו, בין דג שעלה ברשת  וזיכרונות ילדות.

אבל לפני שאמשיך בסיפור, אסביר מיהם בני הכיתה. אלו הבנים והבנות שנולדנו באותו שנתון במושב, ומאותו רגע, ועד הגיוס לצבא, עברנו את כל מסלול החיים יחד, זה לא היה עניין של בחירה, זאת הכיתה. לכן יש לכולם מקום מיוחד בלב, בתודעה, בהתגבשות האישית, ובזיכרונות, ולחלק מהם, גם מקום בהמשך החיים.

נורא רציתי לשאול נוכח התמונה, אם הדג נצוד עם ה"רולה" שקורצת לדגים? אבל לא כל מה שעובר בראש, כותבים ב"פייסבוק" (או כך מצופה מאתנו לפחות כשאנחנו "מתקבלים לחברות").

IMG_20180927_182652_1024x613

באחד מימות חול המועד, ישבנו בעלי ואני על חוף היום, רגלינו בחול החם, שערנו מתבדר ברוח, מחכים לשקיעה ולזוג חברים, שגם היא בת כיתה. (האמת, לא אכפת היה לי שתבואנה כולן) והנה מופיע על החוף בחור צעיר ונמרץ  (הוא בהחלט לא בן כיתה אם לרגע תהיתם), שנראה כמו סטודנט בסיום יום לימודים. פורק את התיק מגבו ומתחיל להתארגן על החוף, בתנועות בטוחות ומיומנות. שולף רשת מתקפלת לאכסון הדגים הניצודים, החכה הטלסקופית נפתחת ונמתחת על כל שלביה, וקרוב לבסיסה אני רואה את ה"רולה" ומתה לשאול:  "האם זו ה'רולה' שקורצת לדגים?" או לכל הפחות, לצלם אותה.

IMG_20180927_182217_1024x768

משסיים הבחור את ההתארגנות, הוא מרים את החכה, מניף אותה לאחור, והיישר אל הים. לא עוברות שניות מעטות, והוא ממהר לסובב את הידית ולהוציא את החכה מהמים, ושוב משליך אותה אל הים, ושוב ושוב.

משהו פה לא הסתדר לי. לפי הידע שלי בדייג, משהו פה לא התנהל נכון. ואני מניחה שזה השלב שאתם שואלים את עצמכם: "מה, גם בדיג היא מבינה?" או: "מה היא מבינה בדיג?" אז תתפלאו, כמו שלא חסכתי את הסיפור מידידי החדש, הדייג, לא אחסוך אותו גם מכם. אבל למה להקדים את המאוחר?

לפי הבנתי בדיג, מרגע שזרקת את החכה למים, אתה יושב בנחת על שפת המים, וממתין. זהו חלק מובנה בתחביב, אם לא מהותו הנסתרת. ואילו הוא לא מפסיק להטיל את החכה למים, לגלגל את ה"רולה", למשוך את החכה החוצה, ולהטיל אותה שוב. לרגע חשבתי שאולי זה סוג חדש של התעמלות ואימון לשרירי הזרועות והכתפיים. הוא ממשיך בשלו, אני ממשיכה במחשבותיי, גם על הפוסט הבא. התקרבתי אליו בעדינות ושאלתי אם אפשר לצלם, "בטח" הוא אומר לי וממשיך. בין הנפה להטלה אני מתרחקת קמעא כדי לאפשר לו את התנופה הנכונה, ולי את מרווח הביטחון, ומתקרבת כדי לשוחח. שואלת בעדינות: "אין לך מצוף?" נזכרת במצופי הפלסטיק באדום לבן, שרק תזוזה שלהם נותנת את האות לגלילת ה"רולה" בהנחה שהדג בלע את הפיתיון. "לא" הוא אומר לי, ומראה לי את הפיתיונות בהם הוא משתמש. הטכניקה שונה לחלוטין. על קצה החכה דגיג פלסטיק זוהר והמשיכה המהירה אמורה לפתות את הדג הגדול והמבוקש לרדוף אחריו. לכל סוג של דג מבוקש, יש הפיתיון שלו, וכשהוא מציג לפני את קופסת הפיתיונות לא נגלים בה שלשולים מפותלים בתוך אדמה טחובה ובוצית, שהיו נאספים עם קילשון לתוך קופסת שימורים ריקה מאחורי הלולים ובתי האימון, כמו שנזכרות חברתי ואני, אלא כערכה של בית מרקחת.

IMG_20180927_180846_1024x768

הוא מיטיב את אחיזתו בחכה ומספר לי שכאשר השמש שוקעת, הדגים המבוקשים ממש מזנקים אל המזח. בינתיים, גם הגיע חבר שלו, ושניהם עוברים מצד לצד נוכח המים, זורקים ומושכים. לחבורה העליזה הצטרפה גם צלמת חובבת עם מצלמה מקצוענית שמנסה לצוד או לדוג את התמונה שלה, ואני מנסה לדוג את הסיפור שלי.

IMG_20180927_183230_1024x993

אחרי שזכיתי בכל ההסבר המקצועי שאלתי אותו אם הוא חובב או מקצוען. הוא מדד אותי במבט ארוך ואמר לי: "אני אמנם חובב, אבל הציוד, של מקצוען". עד ששקעה השמש, הספקתי לספר לו שכאשר הייתי ילדה רכה, אבי היה דייג חובב. היו שבתות בהן היה נוסע עם חברים לדוג בכנרת או באגם כפר ברוך, ולכן היה לו את כל הציוד. היו פעמים שהייתי מתלווה אליו, מקפידה לשמור על השקט כדי שהדגים לא יברחו, ובעיקר, מאפשרת לאמא קצת שקט לבד בבית.

IMG_20180927_182337_1024x768

אז אם חשבתם שהנה, כך קיבלתי את ההכשרה,  זה אולי נכון, אבל רק בחלקו. זה היה השלב הפסיבי.

השלב האקטיבי התחיל כשהיינו בכיתה ה' או ו', החלטנו, החבר'ה מהכיתה לנסוע בשבת בבוקר על האופניים למאגר בכפר ברוך לדוג דגים. קוראי הנאמנים יודעים שעל סוגיית האופניים כבר התגברתי, נוסעים דרך השדות מצוידים בשקיות ניילון על הסבל או הכידון עם סנדויצ'ים, תפוזים ופיתיונות. החכות הארוכות, קשורות לצד האופניים, בולטות מלפנים ומאחור, ובוודאי למתבונן מן הצד נראינו כמו דון קישוט וסנצ'ו פנצ'ו דוהרים לתקוף תחנת רוח דמיונית. אבל לא תחנת רוח חיפשנו, אלא את "מגדל השאיבה" מתמקמים בקרבתו, מתחילים במלאכת הדיג, ומקוים שהשומר לא יבוא לתפוס אותנו, ואם יבוא, נזכיר לו שגם הבן שלו לומד איתנו בכיתה.

כשבאתי לאבא להצהיר על הכוונה ולבקש ציוד,  קיבלתי שיעור מעמיק בנהלי ביטחון, ותרגול "על יבש" בסיבוב חוט הדיג והשלכתו למים עם הקרס והמשקולת. למיטב זכרוני חכה לא קיבלתי, וגם לא "רולה". האימונים היו כל כך מוצלחים, שכאשר הגענו לאגם ב"מזל של מתחילים" על הזריקה הראשונה, עלה דג בחכתי, ובה בעת גם עלתה קרני. הדג "שלי" היה אחד משלושה שהצלחנו כולנו לדוג באותו יום, מתכננים בשקט, בשביל לא להבריח את הדגים,  את הקומז'יץ שנעשה, לאחר שננקה אותם היטב, מבלי לפגוע בכיס המרה.

אותנו, הבנות, כל הסיפור הזה פחות הלהיב, בפעם או שתיים, הבנו את העיקרון (ואחרי הכל, לאיזה שיאים עוד יכולתי לצפות?) בני הכיתה נכנסו לתוך זה, ואתם יודעים, כמו כל ספורט אצל גברים, מיד מתחילים לקנות ציוד עוד יותר טוב, ועוד יותר ארוך, ועוד יותר יקר, ועוד יותר משוכלל, וזה הפך לתוכן המרכזי בכל שיחה או פגישה.

 יום אחד, אחד מהם שאני בהחלט זוכרת מיהו אמר שהוא קנה "רולה" עוד יותר טובה ומשוכללת , ואחר , שאינני זוכרת בוודאות מיהו, הסתכל עליו ואמר:  "מה כבר יותר טוב בה? היא קורצת לדגים?"

ה"רולות" של חברי החדשים מהים , לא קרצו לדגים, יתרה מזאת, למרות מאמציהם האינטנסיביים, אף דג לא עלה בחכתם, למרות שהשמש ממש כבר שקעה. חברתי החדשה, הצלמת עם המצלמה המקצועית, ואני, החלטנו שלמרות שצלמנו לא מעט, אפילו את ה"רולה" מקרוב, ואני אף  הרחבתי את השכלתי בתחום, ואפילו הנחלתי להם השכלה בתחום, אולי אנחנו מביאות להם את ה"מנחוס", וכדאי שנפנה להם את כל הזירה.

הצטרפתי אל בעלי וחבריי, שסיימו לדבר על כל ענייני הפוליטיקה המקומית, והלכנו, איך לא, לארוחה במסעדת דגים. בעודנו משוחחים, שמעתי מאחד המקומיים שבעת האחרונה נמצאים לאורך רצועת החוף דייגים שדגים בעזרת "רחפני דייג" . כשהחכה עצמה מחוברת לרחפן. מעניין לדעת אם גם היא קורצת לדגים. אני לא יודעת אם זה רלוונטי לסיפור, אבל אני לא יודעת לקרוץ…

IMG-20181001-WA0008_768x1024

_______________________________

התמונה ראשונה באדיבות משפחת אבירן. כל שאר התמונות צולמו על ידי השבוע בחוף שבי ציון. ואת האחרונה צילמה חברתי, והעבירה לי אחרי קריאה מקדמית של הפוסט, אז צרפתי…

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.