הבלוג של 1meyrav2

בדים מדברים-הבלוג

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר... +עוד

מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.

עדכונים:

פוסטים: 72

החל מאוגוסט 2017

השבוע ימלאו 45 שנה למלחמת יום כיפור. במהלך השנים האחרונות, כמורה להיסטוריה ישראלית, אני מבינה שאני לא רק מלמדת היסטוריה, אלא מהווה חלק ממנה. אני מבינה שתפקידי, ממרחק הזמן, הוא גם לספר לתלמידים, שרבים מהוריהם לא היו בארץ, או לא נולדו כשהתרחשה, על החוויה ההיא, ולא רק ללמד אותה. כאן, אביא את זכרונותי כנערה בת 14, מפרוץ המלחמה, מהמקלט השכונתי, מההתארגנות ברמה המשפחתית והקהילתית שלי, בכפרי, נהלל.

15/09/2018

כשיום כיפור מתקרב, מתחילים להרגיש את זה באוויר. זה מתחיל קצת לפני ראש השנה, אבל כשמסתיים החג, זה פתאום שם. לפעמים מבט חטוף בטלוויזיה מגביר את זה.  ואומר בדרכו : הנה, עברה עוד שנה מיום הכיפורים ההוא. היתה לי שכנה אהובה וקרובה שלצערי, כבר אינה בין החיים, אם שכולה מהמלחמה ההיא. על הבעת פניה, הגב המשתוחח והעצב הגדול הייתי רואה איך התאריך מתקרב. בימים אלו היינו משוחחות קצת יותר.

בשנה שעברה כתבתי פוסט מצחיק ליום כיפור, הוא עדיין אחד הנקראים שלי, ואחד המצחיקים. סיפרתי לכם איך ייצרתי סבוטז’ה בזמן מלחמה. עם כל הפחד, עוד ניסיתי לצאת גיבורה. השנה אני מרשה לעצמי לצאת פחדנית, אבל מה זה פחדנית, פחדנית! ולספר לכם על המלחמה ההיא, מנקודת מבטה של נערה בתחילת כיתה ט’.

אתם יודעים, אצלי, להכל יש מטרה חינוכית. בשנים האחרונות, אני יושבת הרבה עם תלמידי תיכון לקראת בחינות הבגרות. בהיסטוריה יש פרק אחד קצר, קצרצר, שבו יש שתי מלחמות, וצריך לדבר או ללמוד בקצרה על אחת משתיהן, כדי להיות מוכנים לבחינה. ברוב המקרים, זה ממש לקראת הסוף ומיועד ללמידה עצמית. כך מצאתי את עצמי בשנה שעברה יושבת עם תלמידה סקרנית, שאומרת לי:  ” סבא שלי, אבא של אמא, נהרג ב”יום כיפור”, אני מבינה שזה שינה את חיי המשפחה לחלוטין,  אבל אני לא יודעת מספיק.” ואז אני מבינה שאני הולכת לדבר איתה  על : “קונספציה”, אולי קונספירציה, “אמ’ן”, “מחדל”, “שאננות”, “אופוריה”, “דרג מדיני”, “דרג צבאי”, “ועדת חקירה” ,”ועדת אגרנט”, “אחריות מיניסטריאלית”, “אמצעים מיוחדים”, “סד’כים”, “כוחות ומשימות”, ובעצם, לא לספר לה כלום, ובטח לא להעביר לה את החוויה הנוראה, גם אם היא תקבל ניקוד מלא על השאלה.

אני מאוד רוצה כל פעם כזו להפוך לרגע מה”מלמדת” ל”מספרת” אבל אתם יודעים, הזמן קצר, הבגרות קרובה, ועם כל הכבוד, אף אחד לא משלם לי, בשביל הסיפורים שלי, אלא בשביל הציונים והתוצאות.

אז כמה סיפורים קטנים, מהפחד הגדול ההוא. בערב כיפור ההוא, כמו בכל שנה אחרת, ישבנו “החבר’ה מהכיתה”, הפעם על יד ביתה של אחת הבנות, ולהגנו:  מי צם? מי צם מביס לביס? מי צם מארוחה לארוחה? בטח שבסוף הוציאו עוגה, עוגת שוקולד נהדרת, עם סוכריות צבעוניות, ובסוף גם אני התפתיתי לחתיכה קטנה. הרבה שנים האמנתי שהמלחמה בכלל החלה בגללי, עובדה, לפני ואחרי תמיד צמתי, ולא פרצה אף מלחמה.

כדרכם של נערים, משכנו את הערב כמה שאפשר. אם הערב ארוך, אז קמים מאוחר והיום עובר מהר . בדרכנו הביתה בסביבות חצות, שמענו למעלה גבוה בשמים רעש של מטוס. במרכז, על יד המועדון עמדה משאית צבאית. אחד החבר’ה אמר שהוא שמע שגייסו את אחד המשוחררים הטריים, קצין שריון . ביטלנו את דבריו באחת, זה נשמע מופרך לחלוטין.

את הבוקר העברתי במשחק עם חברתי,  בביתנו , שהתנהל בשגרת כיפור חילונית. ואז בשתיים לערך , צלצל הטלפון וקרע את השקט. מי מצלצל ביום כיפור? אבא הרים, השיחה מהדודה נעמי שהתגוררה במרכז הארץ, בעלה כיהן כמא”ז ביישובם ,הודיעו לו שהתחילה מלחמה…תפתחו רדיו. קשה לתאר איזו הפתעה מבהילה זו היתה, ותוך שנייה, כל מה שהיה קודם, לא היה.

כל פעם כשאני מלמדת ומסבירה על “אווירת האופוריה” שלאחר מלחמת “ששת הימים”, אני תמיד תוהה איך בניית המקלטים החדשים מסביב לעיגול השתלבה. אני לא יודעת אם לנהלל היה מידע מודיעיני מוקדם, או שבנהלל לא היתה אופוריה, אבל בליבה של כל שכונה, נבנה מקלט חדש ,גדול ומשוכלל לטובת כל אנשי השכונה. לא עוד מקלטים ביתיים קטנים או “שוחות” כמו ב”ששת הימים”. מקלטים של ממש, שאמרו עליהם שהם אפילו “נגד גזים”.

IMG_20180915_104438_1024x768

תוך דקות הרחוב התמלא באנשים, ברעש ובהמולה. אוטובוסים התחילו להסתובב בעיגול. כל יחידה, אספה את לוחמיה היישר מהבתים, וככה עוד ועוד אוטובוסים מגייסים נסעו סובבים בכפר.

אחדים החלו ללכת לנקות את המקלטים, לטאטא, לאוורר, ולמלא מים במיכלים הגדולים.  בבתים החלו להכין את ה”האפלה”, תולים בעזרת נעצים שמיכות ובריסטולים כהים על גבי החלונות, שחלילה לא יזהו מהאוויר בלילה את המושב. אחרים, מדביקים נייר דבק על החלונות, כדי למנוע התנפצות מהדף. תוך כדי המהומה הזו, כשכולם ברחוב. אחת מחברותיי מספרת לי שיש אצלם אורחת שהגיעה לכיפור, ותכננה לחזור בערב לדירתה בירושלים, אל החתול שנשאר לבד, עתה היא לא יכולה לצאת לדרך. “לא יישאר לו אוכל, והוא עשוי למות” היא אמרה לי. אני מודה, שאני כבר חשבתי על מתים אחרים, שכן, אמי היתה “אחות שכולה”, והעצב על הנופלים כבר היה אורח קבע בבית.

ובעוד כולם מתרוצצים , פתאום הגיע אוטובוס אחר, ונעמד בפינת הרחובות שעל יד הבית, ממנו יצאו המפונות מאחד היישובים ברמת הגולן. הפנים שלהם נראו אחרת, היו אלו פנים של פליטות ברגע, ואווירת מלחמה. כל אחת מהן, מטופלת בילדים רכים ותינוקות, עם שקיות ניילון ומעט חיתולים ובגדים. מהר מאוד חולקו בין הבתים והמשפחות בשכונה, ומן הסתם גם בשכונות אחרות בעיגול. אחרי שראיתי אותן, כבר לא היה ספק, זו מלחמה!

כמו מרבית הגברים, גם את אבא באו לקחת, וכך נשארתי עם אמא, אחות תינוקת אחת על הידיים, עוד אחות קטנה שמחזיקה לי במכנסיים, ועוד אחת קצת יותר גדולה שכבר לא היתה לי יד פנויה בשבילה, להתרגל לשגרה החדשה, שנמשכה מעל חצי שנה, כשאבא שוחרר מהמילואים.  הערב ירד. החושך היה גדול, אורות הרחוב לא הודלקו, ובעוד אנו עמלות על התקנת ה”האפלה”  על החלונות הגדולים בכניסה לבית , הגיע המא”ז של המושב. “מלכה, בואי!” פקד עליה בקול סמכותי. אמא היתה המזכירה של בית הספר היסודי, ואחת היחידות בכפר שידעו להדפיס על מכונת כתיבה עם סטנסילים, ובעיקר, להפעיל את מכונת השכפול הגדולה שעמדה במזכירות המושב. המזכירה הקבועה של המושב לא היתה בכפר ,ואמא נקראה לדגל, להדפיס ולשכפל את הודעה מס’ 1 לחברים. לא הרבה זמן אחרי שאמא חזרה, הגיע דף ערוך בעמודות דחוסות המתאר מי המשפחות המשובצות לכל מקלט, שקיבל מספר, מי אחראי/ת המקלט, מי סגנו, מי החובש/ת שאחראי/ת על תיק העזרה ראשונה.

New Doc 2018-09-15 17.58.09_4_702x1024

ככל שאני מהרהרת בזה עכשיו, מדהים עד כמה הקהילה התארגנה ביעילות ובמהירות. לי באותו רגע, המשא היה כבד. חברה נשארה איתי, והיה “בום” ראשון, אבל אז, עוד היינו “גיבורים”, ו”בלתי מנוצחים”, שכן, כמו שנאמר “מעולם מצבנו לא היה טוב יותר”. רק במהלך הלילה הזה , עברנו כולם לישון במקלט השכונתי. ושם בעצם, רק התחילה ה”חגיגה”. נסו לדמיין לעצמכם, איך כל השכונה, עם הבהלה והפחד, עם הילדים התינוקות והזקנים, ועם המפונות מרמת הגולן נכנסת למקלט, שכמה שהיה גדול, היה קטן מאוד, כדי להתמקם לשנת לילה. זו מביאה את המזרונים מהמיטות, זו מהכיסאות נוח, שמיכות, שקי שינה, עריסות של עגלות תינוק, תינוקות צורחים, ילדים בוכים, זקנים גונחים. כל מה שאנשים מנסים כל חייהם להצניע בחדרי חדרים, פתאום היה חשוף לעין כל. נוצר בכפר גיבוש מסוג אחר. חברים משכונות אחרות ספרו מה קורה במקלטים שלהם, וככל שהמלחמה נמשכה, ואתה גם שגרת הלינה במקלטים, שליתר ביטחון, לפחות בשבוע הראשון שהינו צמודים לדלתם במשך כל היום. ככל שעבר הזמן חשבתי שאחרי המלחמה, לא תהיה ברירה ויצטרכו לארגן את השכונות מחדש, כי היו מקלטים ש”רוחות המלחמה”, נשבו גם בהם בעצימות גבוהה. זו תפסה יותר מידי מקום, זה נגע בזו, זה נוחר כל הלילה, זו מקשקשת כל הזמן, זו מרעילה את האוויר עם הסיגריות המרובות, וזו סתם היסטרית.

IMG_20180913_170518_1024x795

לא נעים להגיד, אבל הרבה שנים אחר כך, הילדים הצעירים יותר בשכונה היו אומרים “איזה כיף היה במקלט”, או “איזה כיף היה במלחמה”, והתכוונו לכך. אני חושבת עכשיו על האימהות הגיבורות שגם שמרו על שפיות, גם החזיקו את המשקים והבתים, וגם נתנו לנו להאמין שהכל יהיה בסדר. גם כשהמצב לא היה ממש ברור. או על בני הנוער, שבאחת, החלו לטפל  במשקים החקלאיים, וכל העול על כתפיהם. מרגש לחשוב על חוסנה של הקהילה, על ההתארגנות והתמיכה שהיו בה במהירות, ברמה היישובית וברמה החברית והבין אישית.

New Doc 2018-09-15 17.58.09_2_892x1024

אחרי שבוע, כבר הסתובבה המונית של “קצין העיר” בעיגול, מתחילה להביא “בשורות איוב” על הנופלים הראשונים, והאנשים עומדים בעיגול, או על יד המקלט, מחכים רועדים לראות היכן תעצור, ומתפללים בלב שלא תעצור לעולם.

לא היו אז “רשתות חברתיות” אבל הקול הוליך הכל. חרושת השמועות נקראה “רב סרן שמועתי”. כל יום נודע על עוד פצוע מהכפר, על עוד טיל “פרוג” שנפל ביישובי העמק, ועל עוד צנחני קומנדו סורים שמסתתרים ואורבים בשדות.

New Doc 2018-09-15 17.58.09_1_768x1024

כשנפל ה”פרוג” ברמת דוד, התעוררנו לקראת בוקר במקלטים מה”בום” הגדול. המקלט כולו רעד. רגבי אדמה נפלו עלינו מפתח החרום שישנו תחתיו. חברתי היקרה צעקה: “איפה מירב?”, ואילו אני מחבקת אותה חזרה וצועקת: “אני כאן”, והיא ממשיכה לשאול בבהלה: “אבל איפה מירב?”. עד היום, כשאנחנו נפגשות, אנחנו מתחבקות בשקט, ומרגישות את הרגע העוצמתי ההוא.

IMG_20180913_170801_1024x768

ה”מחיר” (איזו מילה איומה) ששילם הכפר בכללותו היה כל כך קשה, שלקח לו כמה שנים טובות להתגבר על המועקה כקהילה. הכאבים הקטנים של ילדה-נערה שפחדה בלילה הם לא הסיפור הגדול, אבל הם הסיפור שלי.

לסיום בעיקר מברכת את כולנו בשלום, ושלא נדע עוד מלחמה!

New Doc 2018-09-15 17.58.09_3_768x1024

______________________________________________

לקראת כתיבת הפוסט, כשהרעיונות התחילו לרוץ לי בראש, פניתי לשרה’לה אבידב הארכיונאית, מבקשת מסמכים שיתנו תוקף מציאותי למה שעלה בזיכרוני, בכל זאת, הרבה שנים הייתי יותר היסטוריונית מאשר כותבת סיפורים.  להפתעת שתינו, הרבה מאוד מתועד. הזיכרון האישי, אינו רחוק מהמציאות. משתפת אתכם בכמה מהמסמכים שמצאנו, אני מאוד התרגשתי למצוא אותם. ומביאה כאן את המעט שבמעט.כל השאר, בארכיון.

תמונה 1-המקלט שעל יד משפחות כהן-אבירן.(לא בכל המקלטים נשארו צינורות איורור אלו)

תמונה 2-מן הארכיון-תוספת ל”הודעה מס’ 6″-חלוקת הציבור למקלטים החל מה-9.10.73

תמונה 3-המקלט בשכונת הולדתי, שהיום עטוף בבית וחצר שלא מאפשרים להתרשם ממלוא עצמתו.(על הקיר ציור שנעשה ע”י נורית גפן ז”ל)

תמונה 4- מן הארכיון-רשימה על גבי הדף המסורתי, המסודר ע”פ סדר המשקים ומספרם-סקירת מצב העבודה במשקים, בכדי לראות איפה נדרשת “עזרה הדדית”

תמונה 5-מן הארכיון-דף מתוך “יומן אירועים” של הימים הראשונים למלחמה (6/10-11/10) מתוך “עלון הכפר”. (מעניין לראות איך “בטחון שדה” האזרחי עבד. אף מילה על הפגיעה ברמת –דוד)

תמונה 6-המקלט מול גרשוני-גם מקלט, גם יציאת חירום.

תמונה 7-מן הארכיון-”הודעה מס’ “7-מתאריך 12.10.73. הודעות “ועדת ביטחון” לציבור.

עוד מהבלוג של 1meyrav2

תצוגה מקדימה

מכתוב זה מכתוב!

אחרי שבשבוע שעבר הייתי ב"סיפור נשי" לחלוטין, השבוע הגיע שוב תורו  של "סיפור גברי", ומה יותר גברי ממכונית? היות שזכיתי להצלחה ואהדה מרובה עם ה"רנו 4"  שלי, החלטתי להתקדם ולספר על ה"רנו 12" שלי. אבל את הקריירה שלה, היא לא התחילה...

תגובות

פורסם לפני 10 months
תצוגה מקדימה

התפתחות של פוקימון

לפני הרבה שנים, כאשר החלה "אופנת הפוקימונים" בתם הקטנה של זוג חברים, שהיום היא בחורה מקסימה וכשרונית, ישבה עם בני הצעיר, שהיה אז ילד קטן, והיום הוא חייל ותיק, והסבירה לו, מי ומה הם הפוקימונים, ומהן ההתפתחויות שלהם. אני מודה,...

תצוגה מקדימה

הבבושקה שלי....

הפעם אני רוצה לכתוב על הבבושקה הראשונה שפגשתי. בובת העץ הקסומה והמצוירת הזו, שמכילה עוד אחת בתוכה, ועוד אחת ועוד אחת...ריח מיוחד של ארצות רחוקות, חריקה קלה בפתיחה ובסגירה, ניסיון להתאים את הציור, והקטנה האחרונה שלא נפתחת...

תגובות

פורסם לפני 10 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה