הבלוג של מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית - השרון

מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – השרון

מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בשרון הנו עמותה ללא כוונת רווח שהוקמה בשנת 1984 כדי לסייע ולתת תמיכה מעשית ורגשית לנפגעות ולנפגעים וללוותם בדרך הקשה שעליהם לעבור בעקבות הפגיעה. הסיוע ניתן בהתנדבות וללא כל תמורה.... +עוד

מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בשרון הנו עמותה ללא כוונת רווח שהוקמה בשנת 1984 כדי לסייע ולתת תמיכה מעשית ורגשית לנפגעות ולנפגעים וללוותם בדרך הקשה שעליהם לעבור בעקבות הפגיעה. הסיוע ניתן בהתנדבות וללא כל תמורה. המרכז פועל גם לצמצום היקף הפגיעה המינית בחברה, באמצעות סדנאות וימי עיון המתקיימים בבית ספר וכן בסדנאות הסברה ובקורסי העלאת מודעות בציבור הרחב. מרכז סיוע - השרון משרת את כל אוכלוסיית אזור השרון ומעניק שירותי סיוע 24 שעות ביממה 365 יום בשנה.

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מנובמבר 2013

ההחלטה להקים ארגונים כל-נשיים של מתנדבות, כדי לתת מענה לצרכים של נפגעות אונס, התבססה על ההבנה כי לנשים שעברו תקיפה מינית יש צורך בשרות שיספק מידע, תמיכה וליווי

29/02/2016

מאת  ד”ר רות ברזילי-לומברוזו, מתנדבת במרכז

New cover

הקמתם של מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית הייתה אחת התוצאות של תנועת ההתנגדות לאונס (anti-rape movement), זרם שהתפתח בתוך התנועה הפמיניסטית  בארה”ב בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20. מטרות התנועה היו לתת מענה, למנוע ובסופו של דבר לעקור את תופעת האונס מן החברה האמריקאית. כדי להשיג מטרות אלה, נטען כי יש לשים קץ למה שכונה “תרבות האונס” הנפוצה באמריקה ולפיה תקיפה מינית היא מותרת, דימויים אלימים ומיניים מתחלפים זה בזה, נשים מואשמות באינוסן, אווירה סקסיסטית שולטת בחברה וגברים נהנים מיתרונות מיניים ללא עוררין. התנועה נגד האונס לקחה על עצמה גם  את חינוך הציבור בכל מה שקשור להגדרה מחודשת של מושגי האונס, האנס וקורבנות האונס. הפוליטיקה והפרקטיקה שנגזרו מן ההבנות החדשות לגבי האונס שהתפתחו באותה תקופה התפצלו לשני כיוונים עיקריים: הקמת מרכזי סיוע לתמיכה בנפגעות אונס, ורפורמה בחוקים הנוגעים לאונס ולענישה.

מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית הוקמו בארה”ב במהלך שנות ה-70 והיו חלק אינטגראלי מן הפלג הרדיקלי של התנועה הפמיניסטית במהלך השנים הללו. הפמיניזם הרדיקלי הגדיר את היחסים בין המינים כיחסים פוליטיים משום שהם מתבססים על כוח. אותו זרם סבר גם ששליטתם המינית של גברים בנשים הוא מקור נחיתותן החברתית, ולפיכך בעיות הנתפשות אצל נשים כפרטיות, הן למעשה פוליטיות משום שהן משותפות לכל הנשים מעצם היותן נשים. התיאוריות החדשות שהתפתחו ושולבו יחדיו תחת הכותרת “האישי הוא פוליטי”, הבשילו לכדי אידיאולוגיה ופרקטיקה של קבוצות להעלאת מודעות, בהן נאספו נשים ושוחחו על ניסיונות חייהן האישיים והאינטימיים. קבוצות אלה, אשר נועדו לאפשר לנשים להחליט באופן אוטונומי וקולקטיבי באלו בעיות צריכה התנועה הפמיניסטית להתמקד, צצו ברחבי ארה”ב והיוו מרחבים נשיים, שבהם יכלו נשים לדון ולשתף זו את זו בניסיונן באופן חופשי ולא שיפוטי. במסגרת קבוצות הדיון הללו שב ועלה נושא האונס כאחת מחוויות החיים של נשים. נשים החלו להבין שלאונס, אותו נהגו לפרש כניסיון אישי, יש שורשים פוליטיים, בעיקר משום שכיחותו. קבוצות הדיון הללו אפשרו חשיבה משותפת בכל הקשור למציאת פתרונות ודרכי טיפול לנשים שחוו אונס, ובסופו של דבר הובילו להתפתחות התנועה כנגד האונס.

תהליך העלאת המודעות בתחום הציבורי לגבי תופעת האונס היה לאחת מפעילויותיה המרכזיות של התנועה, ואילו אחד הנושאים המרכזיים באג’נדה שלה היה הגדרה מחודשת למושג האונס. ואמנם, ספרה של סוזן בראונמילר, אחת מן הפעילות המרכזיות בתנועה באותה תקופה, Against Our  (1975) Will היה הספר הראשון שהציג את האונס כניסיון חיים משותף לנשים מרקעים חברתיים שונים ומגוונים. הספר הגדיר את האונס כביטוי האולטימטיבי לשליטת הגברים בנשים – כאלימות להן הן חשופות רק משום היותן נשים.

בראונמילר הסבירה שהיא החלה לראות את תופעת האונס כבעיה חברתית, כשאחת מחברות קבוצת העלאת המודעות אליה השתייכה הציגה בפני הקבוצה כתב עת פמיניסטי, אשר באחד מגיליונותיו התפרסמה עדותה האישית של חשפנית אשר נשכרה על ידי חבורת גברים שערכו מסיבת רווקים, ובסופה עברה אונס קבוצתי ע”י ידי החתן וחבריו. באותו ערב, שלוש נשים נוספות בקבוצה סיפרו על חוויות אונס וניסיונות אונס שעברו. אותה קבוצה יסדה בסופו של דבר את ה New York’s Women’s Anti-rape Group, וב 1971 הקימה את מרכז הסיוע הראשון לנפגעות תקיפה מינית בעיר. באופן דומה, המרכז הראשון שהוקם בלוס-אנג’לס, הוקם בעקבות אונס שעברה אחת מן הפעילות הפמיניסטיות שלה Crenshaw Women’s Center. ואמנם חלק גדול מן המרכזים וקווי החרום שהוקמו באותה תקופה היו תגובה לניסיונותיהן האישיים של נשים.

ההגדרה המחודשת של אונס ושל דרכי הטיפול הנאותות בה התפתחו ונוסחו, אם כן, בתוך קבוצות העלאת המודעות הללו. נשים ששיתפו נשים אחרות בניסיונן האישי דיברו על תחושת ההשפלה והבושה שבהן נתקלו בבתי חולים אליהם פנו לאחר האונס, ועל חקירות טראומטיות שעברו כשביקשו לדווח על התקיפה במשטרה. הספורים האישיים שסופרו בקבוצות העלאת המודעות הציגו בפני נשים את המגוון הרב של תקיפות מיניות להן נחשפו נשים: אונס במהלך בילוי רומנטי (date rape), אונס קבוצתי, אונס בתוך המשפחה (אם על ידי בן זוג ואם על ידי בני משפחה אחרים), ניסיונות אונס, התעללות מילולית, הטרדה מינית ועוד. יתר כל כן, נשים שהשתתפו בקבוצות העלאת המודעות החלו להבין בהדרגה כי אונס איננו פשע המבוצע על ידי “סוטי מין”, כי אם תופעה חברתית הקשורה ליחסי הכוח בין המינים, כלומר לשליטתם הפיזית והחברתית של גברים בנשים. כך הפכו קבוצות העלאת המודעות את ניסיון החיים הפרטי של נשים לנושא ציבורי – פוליטי.

ההחלטה להקים ארגונים כל-נשיים של מתנדבות, כדי לתת מענה לצרכים של נפגעות אונס,  הייתה מבוססת על ההבנה כי לנשים שעברו תקיפה מינית ונמצאות במצב משברי יש צורך בשרות שיספק מידע, תמיכה וליווי לבדיקות רפואיות ולתחנות המשטרה. התובנה כי נשים הן המתאימות ביותר למתן שרות כזה התבססה על כך שאונס הוא פשע המבוצע בעיקר נגדן, וכי רק נשים תוכלנה לסייע לנשים אחרות להחזיר את השליטה לחייהן, שליטה שנלקחה מהן על ידי גברים. הרעיונות הללו היו גם חלק בלתי נפרד מן האידיאולוגיה הפמיניסטית הרדיקלית שהדגישה עזרה עצמית והעצמת נשים. עד מהרה התפתח הרעיון כי על המרכזים לספק גם שרותי חינוך קהילתי בנושא האונס.

מרכז הסיוע הראשון לנפגעות תקיפה מינית הוקם בוושינגטון הבירה ב 1972, והפך למודל למרכזי הסיוע הבאים. המרכז הוציא לאור את העלון כיצד להקים מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ובו צוינו הקווים הכללים והעקרונות להקמת מרכזי סיוע. המרכז הראשון בוושינגטון הציע לפונות קו חם, קבוצות תמיכה ודיון לנפגעות אונס, הסעות לתחנות משטרה ולבתי חולים, מגורי חרום לנשים שהותקפו, מידע לנשים שעברו אונס לגבי דיווח על התקיפה ומחלות פוטנציאליות, סיוע לנשים להחזיר את השליטה לחייהן ומתן חינוך ומידע לציבור הרחב לגבי אונס.

בדומה לפרויקטים אחרים, שנקטו בשיטה של דמוקרטיה משתתפת מאחוריהם עמד הזרם הפמיניסטי הרדיקלי, מרכזי הסיוע נועדו לפעול כקולקטיבים כל-נשיים שבהם על כל המשתתפות מוטלת אחריות והן מקבלות החלטות במשותף ובאופן א-היררכי. אולם, עד לאמצע שנות ה-70 הוחלף מבנה הקולקטיב במבנה מסורתי-היררכי יותר, שבראשו מנהלת, ועד מנהל ותמיכה ממשלתית. במלים אחרות, המרכזים התמסדו והפכו מארגונים פמיניסטים רדיקלים לארגונים ממוסדים התלויים כלכלית בתמיכה ממשלתית להמשך פעילותם.

מרכזי הסיוע שהוקמו בישראל מסוף שנות ה-70 ואילך התבססו על המודל האמריקאי.

דף הפייסבוק של מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית – השרון

מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בשרון הנו עמותה ללא כוונת רווח שהוקמה בשנת 1984 כדי לסייע ולתת תמיכה מעשית ורגשית לנפגעות ולנפגעים וללוותם בדרך הקשה שעליהם לעבור בעקבות הפגיעה. הסיוע ניתן בהתנדבות וללא כל תמורה. המרכז פועל גם לצמצום היקף הפגיעה המינית בחברה, באמצעות סדנאות וימי עיון המתקיימים בבית ספר וכן בסדנאות הסברה ובקורסי העלאת מודעות בציבור הרחב. מרכז סיוע – השרון משרת את כל אוכלוסיית אזור השרון ומעניק שירותי סיוע 24 שעות ביממה 365 יום בשנה.

קו הסיוע פעיל 24 שעות ביממה.
קו סיוע: 09-7747760 או 1202
קו סיוע לגברים: 1203
למענה במייל: [email protected]

 צאט

עוד מהבלוג של מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית - השרון

תצוגה מקדימה

אלימות נגד נשים, הנתונים קשים ואמיתיים

לפני 16 שנה הכריזה העצרת הכללית של האו"ם על ה-25 לנובמבר כיום לציון המאבק למניעת אלימות נגד נשים.  המטרה בקביעת יום שיוקדש לנושא זה הייתה לעורר מודעות, להגביר חקיקה, לקדם אכיפה של חוקים וענישה הולמת, וכן לעודד נשים לפנות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

לא תם ולא נשלם

לכאורה נאמר כבר הכל בנוגע לפגיעה מינית. לכאורה היא כבר גלויה לעינינו מרוב שמדובר בה. אך רק לכאורה. אנחנו ממשיכות לחיות בפער שבין דיבור הולך וגובר על פגיעה מינית, יחסית לעבר; לבין פגיעות מיניות שילדות וילדים, נערות...

תגובות

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה