הבלוג של דנה נפתלי

דנה נפתלי

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מספטמבר 2014

לפני שבוע ישבתי בארוחת צהריים עם משפחתי, כשבן דודי בן ה-22, החליט לספר אנקדוטה משעשעת מהבילוי שלו ושל חבריו ליל אמש. הם החליטו שזה יהיה “קורע” לנסוע לתל ברוך כדי לצחוק על הזונות ולזרוק עליהן ביצים. מבחינתו ומבחינת החברים שלו, הזונות שנמצאות שם הן לא בני אדם, אלא קופים בגן החיות עשוי בני האדם ולכן מותר להשפיל אותן עד אפר. “הן גם ככה זונות. מה יכול להיות יותר משפיל מזה?”, הוא השיב כששאלתי למה הוא חושב שזה בסדר לעשות דבר כזה. אז לי יש תשובה עבור בן הדוד הצעיר שלי, כי לדעתי זה הרבה יותר משפיל להיות זה שמנצל את המצוקה של הנשים הללו.

אילו בן הדוד שלי היה רואה את הסרט “בת זונה”, ששודר אמש (יום ד’) ב-yes דוקו, אולי הוא היה חושב פעמיים לפני שהיה יוצא לבילוי המתעלל שלו. נירית אהרוני, שביימה את הסרט, הצליחה להביא יצירה שעוסקת בלב ליבה של תופעת הזנות בישראל, עם דגש על הנשים בזנות הרחוב, שבירתה היא כמובן התחנה המרכזית בתל אביב. בין הסודנים, האריתראים, ההומלסים ושאר התחלואות שלא מראים בעלון לתיירים הגאים והצרפתים שמגיעים לתל אביב, נמצאות גם הנשים השקופות ביותר בחברה הישראלית – המתות חיות של הקיום האנושי: נשים נרקומניות בזנות.

טריילר לסרט “בת זונה”

אנשים רבים אוהבים לנקוט בגישה הליברלית בנוגע לזנות, זו שטוענת שנשים רבות בוחרות לעסוק בזנות. לטענתם, עדיף להן להרוויח מלא כסף בזנות מאשר להרוויח שקל וחצי כמלצריות, קופאיות או שאר עבודות שכר מינימום. עצם המחשבה על כך שלנשים הללו יש בחירה חופשית היא המצאה של צדקנים, שאמנם זועקים כשמעלים להם את המחיר של הקפה, אך כשזה נוגע לסחר בבני אדם, פתאום הכל הגיוני ויש בחירה חופשית וחופש עיסוק. הם מנסים להצדיק את הניצול הציני של המצוקות של נשים שעוסקות בזנות על ידי טענות שאולי היו מתקיימות בעולם אוטופי, אך לא לכזה שבו אנו חיים.

מתוך הסרט "בת זונה"

מתוך הסרט “בת זונה”

בת זונה

העבודות והמציאות מראות תמונה שונה מזו שמנסים להציג הצדקנים. בלמעלה מ-90% מהמקרים של נשים שמגיעות לעסוק בזנות יש היסטוריה של התעללות מינית בעברן. הנשים הללו עברו אונס, גילוי עריות או התעללות פיזית קשה, שגרמו לנפש שלהן למצב של פוסט טראומה ולכן הן מגיעות לעסוק בזנות – כאן חברים, אין ממש בחירה ובטח שלא חופשית. המיתוס על הסטודנטית שמארחת בביתה או בדירה דיסקרטית ועושה בוכטות, כמעט לא קיים במציאות. ולכל הספקנים, פשוט תשאלו את עצמכם מתי ראיתם מישהי שיושבת בבית בגיל 14 וחולמת להיות אישה בזנות, אישה שקונים אותה כסחורה ושעוברת למעלה מ-20 חדירות ביום ממוצע, אשר לרוב כוללים גם מכות, השפלות וסיפוק של כל סטייה אנושית. אם יש מישהי כזאת היא ללא ספק אנומליה, מאחר ורוב בני האדם היו רוצים שיכבדו אותם ולא שיתייחסו אליהן כמו אל פח זבל אנושי.

ב”בת זונה” בחרה הבמאית לחשוף אותנו לעולם הקשה ביותר בזנות נשים – זנות רחוב של נרקומניות. העובדות מספרות שרוב הנשים שעוסקות בזנות צריכות לקחת חומרים מאלחשים, כדי לשרוד יום אחר יום של קיום יחסי מין עם גברים זרים. כשהמצב נהיה ממש גרוע המעגל משנה את צירו. למרות שבתחילה הן החלו עם הסמים כדי לשרוד את זוועות הזנות, כיום הן כבר מכורות ועכשיו הן עוסקות בזנות כדי לספק את ההתמכרות שלהן לסמים. המצב הזה לרוב מביא אותן לרחוב. כדי לספק שלוש – ארבע מנות ביום של הרואין, קריסטל או כל סם אחר, הן צריכות לשכב עם עשרות גברים ומשם הדרך לרחוב מאוד קצרה. הסרט מציג לנו, בצורה הכי מציאותית וקשה לצפייה את היום-יום של הנשים הללו, הזונות הנרקומניות, שעובדות בכביש בתל ברוך או ברחובות העצובים של התחנה המרכזית.

את הסרט צילמה אהרוני כשהחלה להתנדב ב”דלת לתקווה”, דירה שהקים בחור בשם דייב פיקוויט, שאמו הייתה זונה נרקומנית שהתאבדה מול עיניו. החוויה הזו גרמה לדייב להחליט להקים מעין בית, שהוא מקום בטוח לנשים כמו אימו. גם אהרוני עצמה היא ילדה מאומצת, שאימה הביולוגית הייתה אישה נרקומנית בזנות. במהלך השנים אהרוני נמשכה אל עולם השוליים של הנשים בזנות והיא לא הבינה למה כשלאורך הסרט היא חושפת כיצד ניסתה ליצור קשר עם האם הביולוגית ואת הגילוי על עברה האפל. את הסרט הזה היא עשתה כדי להתחבר אל האישה שהביאה אותה לעולם, בעוד שעבורנו הסרט משמש מעין הסתת וילון לצד האחר של תל אביב וכמסמך אנושי מרתק, עצוב ומטלטל על חוסר הגבולות של הניצול האנושי.

הנשים שמוצגות בסרט, כפי שטוען ג’ף (העוזר של דייב ב”דלת לתקווה”), הן זומביות. לדבריו, הגברים שמשלמים כדי לשכב איתן כנראה רוצים להיות עם מישהי אנורקטית, חצי מתה. אחת הנשים בסרט העידה על קליינט שביקש ממנה להתנהג כמו הילדה בת השמונה שלו ולקרוא לו “אבא” כי הוא מפנטז על לשכב עם הבת שלו, בעוד שאחרת מספרת על אונס קבוצתי שעברה. ההישרדות שהנשים הללו עוברות על בסיס יומי, היא קשוחה וקשה יותר מכל מה שאנחנו מכירים. בתוך הדירה של דייב אנו רואים אותן פושטות מעט מהקשיחות של הרחוב ונכנעות לקריז של הסם אותו הן צורכות. אך כשהן חוזרות לרחוב הן צריכות להיות השורדות הכי חזקות בג’ונגל של האנושות.

כשהסרט נגמר מצאתי את עצמי נושמת לרווחה וגיליתי שכמעט לאורך כולו עצרתי את הנשימה. הצפייה בו היא עוכרת שלווה, מאחר והיא לא מתייפייפת או מנסה להציג תקווה או קתרזיס, אלא פשוט את החיים האמיתיים של הנשים הכי שקופות, שחיות לנו ממש מתחת לאף. קל לנו להעמיד פנים שזה לא שם, שממש דקה מרוטשילד לא מתקיים עולם שכולו ניצול, התעללות והישרדות, אך למי שמחליט לצפות ב”בת זונה”, אין אפשרות לברוח חזרה אל האספרסו האסקפיסטי של תל אביב הלבנה והשמחה. ולפעמים זה כל מה שצריך כדי לעשות שינוי.

“בת זונה”, בדומה ל”שש פעמים”, צריך להיות חלק מתכנית החינוך, כדי להראות לנערות ובעיקר לנערים מתבגרים, מה זה אומר להיות אישה בזנות, כי האשליות של “אישה יפה” הן בדיוק זה, אשליות. כדי ללמד את הצעירים לכבד נשים ולא להתייחס לאף אדם כסחורה – הם צריכים להסתכל לשורדות הללו במה שנשאר להן מהלבן שבעיניים.

עוד מהבלוג של דנה נפתלי

תצוגה מקדימה

כל אישה רוצה שמישהו יגיד לה שהיא לא שמנה

עדי שילון ואחותה חשפו השבוע ב"מחוברים" את מנגנון האכילה הרגשית, שפועל אצל רוב הנשים שלא מרוצות מאיך שהן נראות. האם הדימוי המשתנה של נשים בטלוויזיה ובתקשורת עוזר לנו להילחם בדימוי עצמי בעייתי, או שמא מדובר במשהו עמוק יותר?...

תגובות

פורסם לפני 5 years

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה